תשורת ש"י רסז

חיו"ד סימן קנ"ט ואם כן גם בנודרת בעת צרה אזלא טענת הש"ך דהוי כנודר לחברו דצריך הסכמת חברו דאין זה בהפרת בעל ומעלתו הביא ממהר"ם שי"ק סימן ר"י דהשיג על הנו"ב ממ"ש הרא"ש בפ' השולח דף ל"ה דבין בעל בין חכם צריך דוקא בפני חברו ואין הספר אצלי ונראה דאין נסתר מחמתו פסק הנו"ב כיון דיש פלוגתא אם נודר בעת צרה הוי כנודר לחברו אי מועיל התרת חכם ואפילו למ"ד דאין התרה מועיל יש מחלוקת אם הפרה של בעל עדיף מהתרת חכם

וי"ל גם תוספת ורא"ש לא הקשו דהפרה צריך בפניו רק למאי דס"ד כהקושיא דגם דיעבד לא מהני שלא בפניו לפי מה שהבנתי מדברי הפנ"י שם דהא דהפרה צריך בפניו והא דגם דיעבד ל"מ שלא בפניו מחד טעמא כיון דמקראי דמשה וצדקיהו ילפינן ס"ד דתוספת דגזה"כ הוא ולא אזלינן בתר טעמא לכן אין לחלק בין הפרה להתרה ובין תחלה לדיעבד אבל למאי דתרצו דבדיעבד מהני ע"כ משום דאזלינן בתר טעמא ואפילו למאי דמסיק הרא"ש שם דש"ס דילן לא ס"ל הנהו טעמי דירושלמי מפני החשד מפני הבושה וצריך בפניו היינו בהסכמתו דפירוש מלת בפניו כמו פירוש אין חבין לאדם שלא בפניו מ"מ י"ל טעם כמ"ש רבינו יצחק בתשובה הובא במהרי"ק שרש כ"ב שהוא רמאות להתיר שלא ברצון המדיר כיון שעשה לו טובה ולפיכך משום מצוה כל דהו שרינן ההוא רמאות אבל בעד"ר צריך מצוה גדולה ומפורסמת שנדע ודאי שדעת רבים מסכמת עיי"ש וכיון דהטעם משום רמאות ודאי דיעבד מה שעשה עשוי כדאיתא בקידושין ר"פ האומר מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאין וממילא נמי ליכא למילף ממשה וצדקיהו שאין מתירין שלא בפניו רק לענין התרה משא"כ הפרת בעל דאין תלוי ברצונה והמדיר שסמך על הנודר נמי רק משום איסור הנדר ולפיכך הוי רמאות אבל בעל דמיפר שלא ברצונה ואזלא האיסור תו ליכא רמאות כיון דזולת האיסור ידע המדיר דאין לו על מה לסמוך ממילא בהפרה א"צ בפניו ותוספת ורא"ש דכתבו בתירוצם דבדיעבד מותר ולא הזכירו דהפרה א"צ בפניו משום דרק זה צ"ל לתרץ אהא דאזלא לגבי חכם וממילא ל"ק מהפרה נמי וגם לדעת הי"א ביו"ד סימן רכ"ח ס"כ דבעשה לו טובה גם דיעבד לא מהני שלא בפניו י"ל משום דבעד הטובה נשתעבד לו אבל באשה שיש לה בעל ל"ל כן דמשועבדת לבעלה דזכה בהפרת נדריה ואינה יכולה להשתעבד לאחר

ומ"מ אף דיש כמה צדדי היתר וגם יש״ש בפרק השולח סימן מ"ם כתב דגם נודר בעת צרה מהני התרת חכם מדינא וכתב דהכי דייקי קראי מ"מ כתב בשם ריה"ח דיש חשש סכנה א"כ עדיין יש לחוש לפימ"ש בספר זכרנו לחיים אות סמ"ך בשם הפוסקים דבספק סכנה כל ספקות שאתה מרבה אין להתיר

תלו

קהל לא היה להם רב ודיינים וקבלו דיינים בתנאי מפורש שאינם קבועים רק עד אשר ירצו ויעשו דיינים קבועים והיו כך איזה שנים עתה רוצים להתאסף כל הקהל ולברר דיינים עפ"י רוב דיעות מהקהל וטוענים הדיינים דמעלין בקודש ולא מורידין כדאיתא בברכות דף כ"ח והטעם במורי הוראות דליכא בהו משום קדושה יותר מישראל אחר הוא משום בזיון לכן אף דאדעתא דהכי נחתו ות"ח שמחל על כבודו כבודו מחול אבל על זלותא לא כמ"ש בגליון רש"א סימן רמ"ב

ולי נראה דיכולין הקהל לברור אחרים דמועיל תנאי דהא בא"ח סימן קנ"ד ס"ח ובמג"ד שם כתבו דאה"ק שנעשה לזמן ואח"כ עשו ארון שני לקביעות נתבטלה קדושה של ראשון ואין בזה משום אין מורידין ובסימן שס"ו במג"א סק"ח בהא דבית ישן שמערבין בו מועיל תנאי לשנותו אף דהתקנה משום חשדא וגנאי לבעה"ב ישן

ובארעא דרבנן כתב להוריד משררה כעובדא דר"ג וראב"ע בברכות דף כ"ח דאמרו מעלין בקודש ולא מורידין הוא רק מדרבנן ועיי"ש ואם כן מועיל תנאי כמו אשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה בר"פ הכותב דשומעין לה כיון דאינו רק מדרבנן ומהרי"ט ח"א סימן קל"ד כתב בנ"ש דאין לו התרה כיון דאינו מפורש בתורה מהני תנאי להתירו דלא הוי מתנה עמש"ב הובא במח"א הלכות רבית סי' ל"ח ל"ט ובארעא דרבנן סי' ק"ם

והא דיומא דף י"ב דכהן גדול שעבד ביוה"כ מחמת דאירע פסול בראשון אינו ראוי עוד לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין אף דלא הוקם רק ליוה"כ זה ועכ"פ ה"ל להתנות בפירש כדי שלא ידחה השני מהעבודה של כהן הדיוט שאני התם דהוי מדאורייתא ומתנה עמש"ב תנאו בטל דבכהונה הא דאין מורידין הוי מדאורייתא כמ"ש בארעא דרבנן סי' שפ"ה

ועוד כה"ג קדושת הגוף יש בו וקה"ג לא פקעא בכדי כדאיתא בנדרים דף כ"ט שור זה עולה ל"י ולאחר ל"י שלמים נשאר עולה לעולם

ועוד ליכא כאן משום לא מורידין דאטו אם יתקבלו דיינים אחרים לקבל פרס ודיינים ראשונים לא יתנו להם עוד פרס מי לא רשאין להורות ולדון למי שילכו אצלם ולא אבדו רק הפרס אם כן בדבר שבממון גם בדאורייתא תנאו קיים כמו ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות בפ"ק דקידושין דף י"ט ע"ב וכבודם במקומם מונח ודיינים יהא שמם דאטו דיין דלא מקבל פרס לא מתקרי דיין

ומ"ש בזילותא לא מצי מחיל נראה דוקא מחילה בחנם וגם זה צ"ע דהא בברכות דף כ"ח בעובדא דר"י ור"ג דזלזל בו ר"ג בר"י ומ"מ מחל לו ואהני מחילתו וצ"ל שא"ה דמה דהוה הוה אבל על להבא לא מצי מחיל אבל לא משמע הכי בפ"ק דקידושין דף ל"ב ע"א דר"ה קרע שיראי באנפא רבה בריה אמר איזל איחזי אי רתח ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול דמחיל ליה ליקריה ופי' רש"י דלמא רתח ואמר לאבוה מידי ברתחיה וכתבו תוספת צ"ל שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה עיי"ש ומשמע מפי' רש"י ואמר לאבוה מידי בריתחיה היינו בזיון ור"ה אב ות"ח ומ"מ מהני מחילה להבא

ועוד בפו"כ של תה"ד סימן קכ"ז כתב דלזלזולי ביה אינו יכול למחול ומביא ראיה מההוא טבחא דאתפקר ברב טובי' והוא בפרק ואלו מגלחין דף ט"ז והתם מיירי במה שכבר זלזל בו לכן נראה דמה"ט בהא דברכות כשפייס ר"ג לר"י לא רצה למחול לו עד שא"ל ר"ג לר"י עשה בשביל כבוד אבא וה"ט דלר"ג שזלזול בו אינו רשאי למחול אבל אביו לא זלזל בו ומ"מ חזינן דאם יש טעם וצורך שימחול לו רשאי