תשורת ש"י רסו

בריש כע"ו על שובר שלא הזכיר בו זמן והשיב שהוא כשר אעפ"י שאין בו זמן וחתר להוכיח זה ממשנה דשני יוב"ש ונכנס בדקדוקים להוכיח דינו ולמ"ל כל החרדה הזאת כיון שיש ראיה ברורה ומפורשת מדרב ספרא דלכתחלה היה מצוה לסופריו שאם אין זוכרים זמן השטר יכתבו שובר בלא זמן כלל ומימרא זאת היא קודמת להך משנה את"ד ואף דמדר"ס אינו מבואר אם לא נזכר בשובר עדי השטר מ"מ גם במשנה אינו מבואר אלא לומד מן הסתום ה"נ יש ללמוד מדר"ס ועוד דבמשנה י"ל דמיירי דבשובר כתוב זמן שנכתב דלענין שני יוב"ש אין לברר על איזה נכתב דשתיהן קדמו שט"ח שלהם אלא כיון דיש ראיה דא"צ לברר בשובר זמן השט"ח ועדיו ממילא ה"נ א"צ לכתוב זמן בשובר אם כן ה"נ היה יכול להביא ראיה מדר"ס דכמו שא"צ לכתוב זמן בשובר ולא זמן השטר ה"נ א"צ לכתוב עדיו גם ל"ל דמן המשנה מוכח אפילו אין סימן מסכים על שובר ושט"ח דשוין וממילא ה"נ בשובר שאין בו זמן א"צ שיהיו סכום השובר והשטר שוין דהא מיירי הרא"ש דהסכומין שוין ואם בא להוכיח אעפ"י שאין שוין עיקר חסר מן הספר כצ"ל בהבנת תמיהת הגי"ת ולתרץ תמיהתו נ"ל דמדר"ס אין יכול להוכיח כיון דהמלוה עצמו מצוה לכתוב שובר אם איתא דיש לו עוד חוב על הלוה לא מחית אינש נפשו לספיקא כדאיתא בקידושין דף ס"ג ע"ב והיה מברר בשובר על איזה חוב הוא שלא יבא לפסידא וכיון דהוא לא חש לקמחיה אין מוטל על הסופר ועדים לברר כי מי יחוש חוץ ממנו ומה"ט נמי אזלא הס"ס של המל"מ הנ"ל שמא נכתב השובר לפני שט"ח זה על חוב ואת"ל דנכתב אח"כ שמא היה לו שתי חובות עיי"ש דספק זה השני גרוע ואינו מצוי כיון דלא מחית אינש נפשו לספיקא אם איתא דהיה לו עוד חוב חוץ משט"ח זה שמוציא עתה בב"ד היה מברר בהשובר דאינו על שט"ח זה וכל שאין מצוי אינו נחשב לספק כמ"ש בש"ך בכללי ס"ס ס"ק ל"ג לכן הביא הרא"ש ראיה מהך דשני יוב"ש כיון דשאלתו היה על יורש די"ל שנשאר לו ירושה שט"ח עוד על שמעון ובניו מן סך ר"מ והיה מופקד ביד אחרים והיורש לא ידע כלל ממנו לא מבעיא לדעת רה"ג ור"י ור"ן שהובא בברכ"י חו"מ סימן כ"ף דאפילו יורש שהיה גדול כשמת אביו ושאלו אותו ב"ד אם יש לו ראיה ואמר אין לי ואח"כ מצא ראיה מהימן משום דיורש גדול נמי אינו יודע במילי דאבוה אלא אפי' לדעת הרא"ש בס"פ ז"ב דלא ס"ל מ"מ כיון דיש יד לדוחה לדחות דשאני יורש וכדעת רה"ג וסייעתיה לא הביא הראיה מדר"ס ועוד הא הרא"ש עצמו בתשובה כלל י"ג ס"כ כתב ביורש שאמר אין לי ראיה ונמצא שהיה דסקיא של שטרות מופקדת ביד אחרים דחוזר וסותר הדין כדאיתא בפז"ב זה דוקא יורש משום דא"י במילי דאבוה וא"י מה זכות היה לאביו באותו דסקיא אבל לא בשטרות של עצמו המופקדין ביד אחר והובא בב"י חו"מ סימן כ"ף מחודש ב' וכנה"ג שם והרי דסקיא של אביו מיירי בסתמא בין יורש גדול או קטון וכיון דפקדון דשט"ח שכיח כל שאין שם מפקיד ונפקד שוים כדאיתא ביבמות ריש דף קט"ז אם כן ל"ל ביורש שנתן שובר על שט"ח של אביו דמסתמא לא ירש עוד שט"ח כזה כיון דאפשר לא ידע לכן הביא הרא"ש ראיה משובר שעל יוב"ש שהוחזקו שני יוב"ש בעיר אחרת ויש לשניהם שט"ח על לוה זה דהתם נמי ליכא ראיה מדלא כתבו סימן דבאמת אותו יוב"ש שנפרע ונתן השובר לא היה לו רק חוב אחד ול"ל אצלו דלא מחית נפשו לספיקא אבל סופר ועדים צריכים לחוש לפסידא דאחריני כדמצינו כמה תקנות בשטרות שלא יעשוהו מוקדם או מאוחר וכיוצא בו ומ"מ הכשירו במשנה אותו שובר שעל שני יוב"ש ה"נ ביורש שנתן שובר

תלה

אשה נדרה כשהיה בנה חולה שאם יצילהו הש"י תתענה כל ימיה ער"ח ואח"כ ביום שמע הבעל אמר איך וועל דאס ניט צוא לאסען וזה נראה שאינו מועיל שמשמעותו שאח"כ יפר והתורה לא נתנה לו רשות רק ביום שמעו עוד האריך אם מועיל הפרה בנודרת בעת צרה

תשובה נראה שאינו הפרה דבנדרים דף ע"ז תניא אי אפשי שתדורי אינו הפרה ופירש הר"ן והרא"ש בפסקיו דא"א שיתקיים הנדר שנדרת וה"נ הוא כאומר אי אפשי שתקיים הנדר ונהי לרמב"ם שהובא ביו"ד סימן רל"ד סל"ט אם כופה לאכול הוי ביטול ומועיל י"ל ה"נ משמעותו שיכוף אותה וכתב לח"מ פי"ג מה"נ ה"ד דטעמו של רמב"ם דבכפיה יש גלוי דעתו שאינו רוצה בנדר זה ומהני ואם כן אף דאמר לשון עתיד מ"מ גילה דעתו ביום שמעו דאינו רוצה אך כיון דהמחבר כתב דעה ראשונה בסתם דל"מ כפיה ואח"כ כתב והרמב"ם וכו' הרי דעתו דעיקר כדיעה ראשונה כמ"ש האחרונים בכללי הש"ע והובאו ביד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ז ועוד רמ"א סיים דעיקר כדיעה ראשונה דאפי' אמר לה טלי ואכלי צריך לחשוב בלבו לשון הפרה כמ"ש באה"ג

מ"מ כשנמצא עוד צדדים להיתר נוכל לצרף גם דעת הרמב"ם וכמ"ש הש"ך ביו"ד בסי' רמ"ב בהנהגות או"ה באמצע ד"ה וכ"ת ומכ"ש בקבלת תענית דאינו נדר אפילו אמר אני נודר להתענות כמ"ש מג"א ריש סימן תקס"ג ובריש סי' תק"ע וכ"כ מח"א בהלכות נדרים ס"ט ור"ן וריטב"א בפ"ק דתענית וכ"כ מהרי"ט ח"ב סכ"ח שאין בקבלת תענית נדר שיחול על החפץ אם לא שיאמר קונם פירות עולם עלי היום אלא לפי שהם דברים של מצוה מתקיימים בדיבור לבד עכ"ל

, ולפ"ז אני חוכך כיון דהבעל גילה דעתו שאין רצונו בזה ולא יניחה להתענות אם תעניתה חשוב מצוה כיון דאחז"ל איזה אשה כשרה כל שעושית רצון בעלה ול"ל שניהן חייבים בכבוד המקום דלא חייבה המקום בזה ומכ"ש אם לא מציא לצעורי נפשה דנקרא חוטא כדאיתא בפ"ק דתענית דף י"א ע"ב ובש"ע א"ח סימן תקע"א ס"א דהיינו שאינו בריא וחזק ואם כן כיון דאינו נדר אלא משום שהוא דבר של מצוה צריך לקיים דיבורו וזאת שאינו מצוה לה אפילו הפרה או התרה א"צ ועיין רמב"ם ספט"ו מה"א והגמ"יי שם ובאה"ע ס"ס ס"ט

ולענין נודר בעת צרה אם מועיל התרה דפליגו הפוסקים משום די"ל דהוי כקיבל טובה מחברו ונודר לו דאין מתירין אלא בהסכמת חברו כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סמ"ה בש"ך ס"ק ק"ח יש לצרף כאן עוד פלוגתת הפוסקים כיון דאמרה אם יצילהו הש"י דפליגי אם הוה אסמכתא וכדאיתא בחת"ס יו"ד סי' רמ"ב א"כ הוי ס"ס

ויש לצרף נמי דעת רמב"ם הנ"ל דהוה הפרה ומועיל אפילו שלא בפני חברו לדעת י"א בחידושי רמב"ן פרק השולח דף ל"ה ע"ב וכ"ד הנוב"ת