תשורת ש"י רסב

בסימן פ"ז במשב"ז סק"א כתב דאסור מה"ת ואסור בהנאה וכן מיירי היש"ש שהביא הפרמ"ג בפתיחה שם רק בחם בחם שאינו על האש דלא חשוב צלי כמבואר למעיין שם בפג"ה סי' מ"ה דמחלק בין נגע חתיכה שבלע איסור בחתיכת היתר ושניהם חמין דאין נאסר ובצלי אוסר דצלי פולט ומעלה רתיחה והוי כבישול עיי"ש

ב) מה שהקשה השואל עמ"ש מהרש"א בשבת דף מ"ב בדעת התוס' הא דאין שבות במקדש ה"ד באיסורי שבת לא בשאר איסורין הא בחולין דף קי"ב כתבו תוס' דמב"מ דבטל ברוב מן התורה אוקמוה רבנן אד"ת בכלי מקדש לק"מ כי דברי תוס' הללו הם ג"כ בזבחים דף צ"ו וביארו יותר דבכלי מקדש ברגל אוקמוה אד"ת וא"כ אדרבה ראיה להמהרש"א מדכתבו ברגל הא בלא רגל הוי אסור אף דאין שבות במקדש ודברי תוס' אלו הביא ביעיר אוזן אות א' וגם מהרש"א לא שלל כל איסורין שבתורה אלא כתב בשאר איסורין כהאי דאיירי התם מזלף ע"ג אשים ליכא לפלוגי בין מקדש ובין גבולין ונראה טעמו דאינו דומה דבר הבא לפרקים לדבר התמידי כגון בכלי מקדש ברגל דרבו הקרבנות מכל העולין לרגל ומוכרחין לבשל שלמים בכלים שבשלו חטאת משא"כ שבותי שבת דג"כ שכיח טובא או משום דתורה ג"כ התירה מלאכת הבערה בשבת בקרבן תמיד ושחיטה וכה"ג במקדש

תלא

שאלה דיר קטן מקורה ובאמצע גובה הדיר עוד קורה נמוכה. עד חצי רוחב הדיר וגבוה תשעה טפחים מקרקע הדיר ולנו עופות גדולים על קורה הנמוכה ועופות קטנים על הארץ ובתחתית הדיר חור ודרך בו נכנס דורס וקטע שבעה מן הקטנים ראשם ונשאר חי עוף קטן על הארץ וכל עופות אשר ישבו על קורה הנמוכה ושאל אם צריך י"ט גובה לומר דהוי ספק על כיון שהוא רשות אחר והביא מאחרונים דברו בזה ואינם אצלי ונחזי אנן בשו"ת ב"ח חדשות שאלה כ"ף פסק למעשה בעופות שהיו בדיר של עצים על הארץ שתי אווזות וד' בר אווזות ובכלוב שבדיר ג' אווזות ובבקר נמצאו הד' בר אווזות קטועי ראש ונודע שזה עשה ברדלס שהוא טחור דמותרים אותם שבכלוב כיון דאיכא ס"ס דלמא לא על הדורס בכלוב ולא היה מעולם אצל הכלוב כיון שנעשו ב' כתות בחדר אחד בב' מקומות נפרדים ובנטע שעשועים סי' ט"ז כתב דסברת הב"ח כיון דעמד עם כת זה והיה יכול לדרוס כרצונו והשאיר בהם חיים אחר שרמס וטרף עיי"ש והנה גם בנ"ד כן הוא אבל לא משמע כלל בב"ח ה"ט וגם א"ל דהכלוב גבוה י"ט דחלק רשות לעצמו דכל כה"ג ה"ל לב"ח לפרש מאחר שבא ללמד הלכה למעשה אלא העיקר נראה דלאו מטעם חילוק רשוית התיר אלא מטעם חילוק מקומות דלא מחזיקינן ריעותא ממקום למקום אפילו מחולק רק בכלי כדאיתא בהשגות הראב"ד פי"ז משאר אבות הטומאה פ"א לענין טומאה וכן הדין לענין איסורין כדאיתא במ"ב סי' ס"ט ובא"ח סי' תס"ז סי"א ובצ"צ סימן מ"ג מוכח דגם באיסור דאורייתא לא מחזיקינן איסורא ממקום למקום ואפילו ליכא חילוק רשויות רק חילוק כלי. ועוד דהמ"ב ס"ס פ"ז כתב הא דקי"ל ספק דרוסה אסור הוא מדרבנן

ואדרבה יש להבין למ"ל להב"ח להטעם ס"ס כיון דלא מחזיקינן ריעותא ממקום למקום וי"ל לפימ"ש הטו"ז ביו"ד סי' נ"ז סקי"ט משום דבחייה בחזקת איסור עומדת צריכין ס"ס לכן ה"נ נגד חזקת כנכ"ה יש חזקת איסור לכן צריך עוד ספק או משום דהיכא דהיה יכול לדרוס שכיח יותר לאיסור וה"נ היה יכול לדרוס גם אותם שבכלוב לכן לא סמך על כנכ"ה לבד וזה ודאי דקורה הנמוכה אף דאינו נבדל במחיצה מ"מ הוי ככלי נפרד מהקרקע ומקום בפני עצמו

תלב

ומה ששאל בר אווזא שנשבר רגלה במקום צוה"ג ואח"כ נקשר היטב שאש״יי ועדיין צולעת ואחר כ"א יום מעת שנקשר התחילה להטיל בצים ואיתא בשפ"ד סימן נ"ו דמותרת אך בלב"ש סי"א ס"ח כתב בנשמט השוק מהקוליות דל"ה נקשר אם צולעה עדיין ונראה לי דשאני התם כיון דצולעה רגל"ד דעדיין ניזוז בתוך החור ולא נתחבר היטב משא"כ הכא הא דל"מ כ"א יום ולידה מיום שנשבר דשמא מחמת דריסת הרגל מתקלקלין הגידין מן השברים אבל כשנקשרו אפילו שע"ש היטב א"א שיקלקלו הגידין כיון דהשברים אין זזין ממקומן והא דצולעה משום כאב בעלמא דאלת"ה גם כשצולעה מחמת הכאה ולא נשבר הרגל ניחוש דנתקלקל הגידין מחמת דריסת הרגל בדוחק

ב) עוד שאל על מה נהגו שלא יתפללו אבלים לפני העמוד במנחה ע"ש הא עדיין חול הוא נראה לפי המבואר בכונת מנחה ע"ש דאז מתחילין לעלות העולמות מכח קדושת שבת ואיתא מהבעש"ט זצללה״ה בפירוש הודו שאומרים אז לפני מנחה על עליית נה"ק המלובשין תוך הקליפות ועולין לקדושת שבת ועליהם הכונה יראו ישרים וישמחו בעלייתן לקדושה ומה"ט נראה מה דנוהגין אנשי מעשה כשהם אבלים ב"מ ללבוש בגדי שבת סמוך למנחה ע"ש

תלג שאלה שכ"מ ארבע שנים לפני פטירתו עשה צוואה ע"י סופר ושופט גוים ובתוכם יהודי אחד וחתמה וכתוב בה כמה יקח כ"א מזרעו מאשתו ראשונה ומשניה והשאר לאשתו אח"כ הבריא לגמרי וחלה עוד אחר ד' שנים וכיומים לפני פטירתו נטל הצוואה וצווה לקראה לפניו וזה היה שלא בפני עדים כשרים ואח"כ נטלה וסגרה בקופסא שלו ובתוך נכסיו היה לו קאססא בוכיל על שמו וציווה בע"פ בביתו לכותבו על שם אשתו השניה ואח"כ שבק לן ולכ"י חיים ונכתב הבוכיל ע"ש אשתו כשתי שבועות אחר פטירתו ועתה הבן מאשתו הראשונה מערער על הצוואה נגד האלמנה והנה כיון שאחר עשייתו הצוואה ראשונה הבריא בטלה הצוואה כדאיתא בחו"מ סימן ר"נ ועוד מבואר שם סכ"ה דא"ל זיכה בה לאחר לא אמר כלום וכאן לא מסר הצואה לשום אדם וכתב השואל די"ל כאן עדיף כיון בשעה שעשה הצוואה צוה בפיו דכו"כ מחלק לכל אחד מיורשיו לפי מה שפירש נמ"י בפרק י"נ דזיכה בה לאחר פירוש שמסר דבריו לשום אדם ואמר לו יזכה פלוני במה שכתוב בשטר זה דלא כפי' רשב"ם דזיכה לאחר היינו שמסר לו השטר

וזה תשובתי דגם להנמ"י לא פעל כלום דהא הנמ"י כתב שם תחלה כיון דלא מסר דבריו לשום אדם דלמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר אח"מ בין שהיא חתומה בעדים בין שהוא בכת"י