תשורת ש"י רס

ס"א אח"כ ראיתי שכן הביא הריטב"א שם ראיה זו והובא בב"י חו"מ סי' מ"ב והנה שם בירושלמי איתא הכי במה הוא מתחייב לה והא"ר ר"י ור"ל הכותב שט"ח לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו ומשני עשו אותה כת"כ ויתן בסוף עשו אותה כקדושי אשה והביא שירי קרבן דברי ריטב"א ותמה הא פריך ויתן בסוף ומשני עשו אותה כקדושי אשה משמע הא בשאר תנאים שאדם מתנה יכול לעשות בשעה שירצה ולא בזמן ראשון ונראה דס"ל לריטב"א כיון דס"ל לירושלמי דא"י להתחייב כדפריך אלא דמשני עשו אותה כתוספת כתובה והיינו כיון דתק"ח שיועיל חיוב ת"כ ה"נ

מה שמתחייב לזון בתה חמש שנים ואם כן דיו לבא מה"ד להיות כנדון כמו דחיוב פרעון ת"כ רק לאחר מותו או גט ה"נ לא יתחייב במזונות בתו עד לבסוף ומשני עשו אותה כקדושי אשה וקשה כיון די"ל דעשו אותה כת"כ וי"ל כקדושי אשה נימא יד בעהש"ט עה"ת ולא היה כונתו להתחייב רק כתוספת כתובה ועכצ"ל דמאן דמתני סתמא דעתיה על זמן ראשון אלא משום דס"ד דאין מועיל חיוב חנם רק משום דנכלל בתק"ח שתקנו שיועיל חיוב ת"כ א"כ דיו לבא מה"ד ולא יחול החיוב רק בזמן הת"כ ומשני עשו אותה כקדושי אשה דמתחייב מדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כו"כ ועמדו וקדשו דנקנה באמירה כדאיתא בר"פ הכותב וכיון דמועיל החיוב מדר"ג ממילא סתמא מאן דמתני דעתיה על זמן ראשון ואם כן לדידן דקי"ל דיכול אדם להתחייב אפילו בחנם וכדס"ל לר' יוחנן בר"פ הנושא בש"ס בבלי ממלא בכל חיוב מאן דמתני סתמא דעתיה על זמן ראשון ובלא"ה הביא הרשב"א שאר ראיות דהחיוב מיד כמ"ש בב"י שם

וכן הביא ב"י מהרשב"א בחו"מ ס"ס ר"ו איברא דקשה טובא דבשו"ת רשב"א סי' אל"ף כתב דאם נתן מתנה ואמר ע"מ שתחזרהו ולא קבע לו זמן יכול להחזיר כשירצה והובא בש"ע סי' קי"א סי"ט במחבר ובסימן רמ"א ס"ו בהג"ה וגם רשב"א שבב"י חו"מ סימן מ"ב מחודש י"ד וגם רשב"א שבר"ן ר"פ הנושא כתב שאעפ"י שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתברא דחייב לזונה חמש שנים ראשונות דחזקת דעתם על הראשונות ועוד קשה דבאהע"ז סי' קמ"ג ס"ג איתא אם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתיים זוז ולא קבע לה זמן משמע לעולם ועיי"ש ב"ש הקשה מ"ש כשאמר ע"מ שתתן לי אחר ל"י דלא קבע זמן ומשמע לעולם ובאומר שחייב לשלם לאחר הפסח אמרינן דחייב לשלם אחר פסח ראשון ותירץ דהתם ע"כ כונתו אחר פסח ראשון דאל"כ בטל השטר כמ"ש שם להדיא אלא דרשב"א שבב"י חו"מ סימן מ"ב ס"ל אפילו היכא דל"ש לומר שיתבטל הדבר מ"מ סתמא כונתו על פסח ראשון ואם כן דברי רשב"א סתראי ננהו והב"מ דחה תירוץ הב"ש דמה לי מכח שלא יבוטל השטר דאמרינן להכי פסח ראשון מכ"ש שי"ל על תנאי כדי שלא יבוטל התנאי ודאי הכונה על הראשון עיי"ש וזה י"ל חדא בשטר או קנין אמרינן דלא עביד מעשה בכדי משא"כ התנאי דאינו רק בדיבור ועוד דבתנאי אינו בכדי דהא אף דמשמע כ"ז שתרצה מ"מ אסורה להנשא כ"ז שלא קיימה התנאי כדאיתא באהע"ז שם ובהכי יש לתרץ דברי רשב"א דהך דסי' אל"ף ובחו"מ סי' קי"א ורמ"א התנאי רק בדיבור משא"כ הך דסימן ר"ו דנעשה בקנין ומ"מ הך דבר"פ הנושא ובסימן מ"ב בב"י חו"מ שם דמיירי רק בדיבור ומ"מ כתב הרשב"א דסתמא כונתו על זמן ראשון והתומים בסי' קי"א סק"ט תירץ דעד אחר פסח יש ספק בלשון לאיזה פסח נתכוין ואמרינן בזה לקיים השטר יד בעהש"ט על עליונה משא"כ בע"מ להחזיר ליכא ספק בלשון הואיל ולא גבל זמן פירש הדברים אימת שתרצה ואם כן מה בכך דנתבטל התנאי דסתמא כפירושו אימת שתרצה עיי"ש ועדיין לא יועיל תירץ זה למ"ש הרשב"א ר"פ הנושא והירושלמי וש"ע אהע"ז סימן קי"ד דפסקה עמו לזון בתה חמש שנים סתם ומ"מ תני דחייב לזונה חמש שנים ראשונים ועיין ביאור הגר"א בחו"מ סי' קי"א אות ל"ה דדין זה דעמ"ל הוא כ"ז שירצה המקבל מוכח מקידושין פ"ג דף סמ"ך דר"ה אמר והוא יתן פרש"י לכשירצה וכמ"ש במתניתין שם ע"מ שאתן לך מכאן וכו' משמע ברישא כ"ז שירצה ואין בידי להשוות כל אלו הדברים שלא יסתרו וגם הרשב"א לא יסתור א"ע אלא אם נאמר דתנאי שבא לבטל המעשה שאני דכל מה דאפשר לגרוע התנאי עבדינן וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סכ"ד משום דתנאי שיועיל לבטל המעשה חידוש הוא לכן אם אינו מפורש בפירוש אין בו כח לבטל המעשה לכן בכל ע"מ אמרינן לכשירצה שלא יבטל המעשה אם לא קיים מיד אח"כ מצאתי בקה"י בלב"א סימן תק"ז שתירץ סתירת הרשב"א דשאני חיוב מתנאי אלא לא כתב טעם

ובהכי מיושבין דברי הטור שבאה״ז סי' קמ"ג הביא דברי הרמב"ם דבע"מ שתתן לאחר ל״י יכולה ליתן כ"ז שירצה דלא קבע זמן ובסימן קמ"ד כתב רמ"א האומר שיכתבו אחר ל"י זמנו יום שלאחר ל"י והב"מ ותו"ג החליטו מכח זה דגם בע"מ שתתן לאחר ל"י אינו רק יום אחד ובסי' קמ"ג לא דקדק הטור ולפימ"ש א"ש דשאני תנאי. ומ"מ בנ"ד שלא רצה לגרש עד שהשליש אבי האשה המעות ואחר הגט לקח אבי האשה מן השליש המעות ולא רצה ליתן למגרש אין ספק דמיד עבר על התנאי דהא לא רצה לגרש אם לא יהא מונח ביד השליש שסמך עליו

ואפילו לא הוציא אבי האשה המעות מן השליש רק לא הניחו ליתן בכח ערכאות וכה"ג מ"מ ל"ד לתנאי דהתם י"ל כיון דכל תנאי הברירה ביד המקבל וכדומה שלא לקיים התנאי ולבטל המעשה ואינו עדיין חיוב ברור וגם כמו שתלה הברירה בחברו אם ירצה יקיים כן הזמן קיום התנאי בזמן שירצה לקיים משא"כ כשלא רצה לגרש עד שהשליש אבי האשה המעות הרי לא רצה המגרש ליתן הברירה לאבי האשה כלל ועוד דרוצה שיהא בטוח ודומה למ"ש הטו"ז באהע"ז סימן ל"ח סל"ו בע"מ שאראך מנה דצריך להראות מיד כשתתבע שיראנה משום דכונתה היה שתהא בטוחה שיש לו וכה"ג כתב בעצי ארזים שם סח"י

וכ"ז הפלפול לא נצרכה רק להתלמד במקום אחר דבכאן בפירש אמר המגרש שאינו רוצה רק שיהא מושלש המעות ויתן לו תיכף אחר נתינת הגט ויתבע מן השליש כמבואר בלשון השאלה לעיל סי' תי"ט

תכט

ראובן התחייב מנה לשמעון ולקח ראובן סודר של שמעון ואמר ראובן אני נוטל קנין להתחייב לך. הנה בשו"ת דברי ריבות סי' ש"ו מעשה כזה והשיב דקנין אין כאן וממילא חיוב אין כאן