תשורת ש"י רנא

הרי דפסק לומר הברכה מעין שבע וזה היה בהעלם עין מן הב"י ואחרונים

גם בברכ"י בא"ח סימן תרמ"ב בשיורי ברכה הביא מהגאון הרמ"ע באלפסי זוטא דנהגו ליל פסח שחל בשבת שלא לומר ברכה מעין שבע הואיל וליל שמורים הוא וניחא במקום שגומרים ההלל בבית הכנסת לפרסומי ניסא ואם ירצו לומר זה וזה שפיר דמי והלל באחרונה ובמקום שלא נהגו לגמור הלל בערבית צריך ש"ץ עכ"פ לאמר ברכה מעין שבע עכ"ל וסיים הברכ"י ואני שמעתי שעפ"י האר"י זצ"ל א"ל ברכה מעין שבע ליל פסח עכ"ל והובא בזכל"א הנה מ"ש הברכ"י ואני שמעתי שעפ"י האריז"ל אין סתירה כי עפ"י האריז"ל גומרין ההלל בבית הכנסת וגם הרמ"ע נראה שנתכוין לסודן של דברים ועכ"פ חזינן דעת הרמ"ע אף דנהגו שלא לומר מ"מ אם ירצו לומר שפיר דמי ואם כן אם נניח להש"ץ לגמור אין בו חשש ברכה שא"צ כי יש לו על מה לסמוך על מנהג שהביא הרד"א ועל התניא רבתי ועל הרמ"ע אבל אם נכריחו להפסיק אזי ודאי תחלת הברכה יהא לבטלה לכ"ע וגם גדול הבושה שלא לביישו ברבים מאחר שיש לו על מה לסמוך וגם בספר נהר שלום להרב מוהר"ר שלום שרעבי פסק לאומרו ומי לנו בקי בכתבי האריז"ל כמותו

תיז

שאלה הרב הצדיק ערך וכתב לפניו כתב ביומי דמושלם ג"ש אסור עלי להורות בלתי רשות האב"ד דקהלתנו עכ"ל וזה האב"ד נתקבל ע"ת שיבא עד ג"ש ולא בא רק הקהל האריכו לו עוד ב' שנים ושאל ראשונה אם חל עליו איסור הוראה כיון שלא בא כפי התנאי אינו אב"ד ומה שהאריכו לו פנים חדשות הוא הנה אין זה טענה חדא כיון דהאריכו לו ולא קפדי נתבטל התנאי מלמפרע ועיין ב"ש א"ע סימן ל"ח סל"ה ס"ק נ"ז

ועוד שמא בעלמא כתב אב"ד ומה לי אם באמת נתבטל הקבלתו לאב"ד מ"מ נקרא אז ועתה אב"ד וראיה לזה מר"פ המקבל והוא בחו"מ סי' רי"ח סי"ז וסי"ח ועוד מגרע גרע לדעתי דבלתי רשות האב"ד היינו דוקא אם נשאר אב"ד אם כן אפי' יתן לו רשות לא מועיל כיון שאינו אב"ד נשאר האיסור הוראה במקומו דהא לא כתב שאינו מקבל עליו איסור רק אם זה פלוני יהא אב"ד אלא לענין נט"ר כתב אב"ד אבל האיסור הוא סתם

ומ"ש שמפני פחד חתם על האיסור כי שלח אליו הה"צ שליח לומר א"ל יחתום ידע מה לעשות עמו הנה בחו"מ סימן ר"ה ס"ז בהג"ה די"ח דהפחידו לאו כלום הוא דעביד אינש דגזים ולא עביד ואפילו לדעת האומרים דהפחידו הוה אונס היינו בסתם אדם דירא שיכפור לו ממון או ימסור אותו וכדומה משא"כ רב מפורסם לצדיק לא יעשה לו רעה אשר לא כד"ת אלא לא יעשה לו טובה כשיצטרך לטובתו וזה לא הוי אונס כדאיתא ביו"ד סימן רל"ב סי"ב בהג"ה ועיי"ש ב"י מ"ש בשם רשב"ץ ועיין בש"ך שם ס"ק כ"ה

מה ששאל אם מותר להיות בורר בדיני ממונות שבין אדם לחברו הנה להיות בורר רק לפשר ולא לד"ת פשוט דאין זה הוראה אבל לדון ד"ת לכאורה מפ"ק דסנהדרין דף ה' בהא דנט"ר דאמר יורה יורה ידין יד"ן משמע דדין אינו בכלל לשון הוראה וצ"ע בתוספת שם ע"ב בד"ה אי גמיר דנראה דבלשון הוראה יש במשמע נמי דין ליפטר אם יטעה אמנם בכתובות בפרק האשה שנפלו דף ע"ט איתא דאמר שמואל מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו פרש"י נטלתי רשות מר"ג עיי"ש הרי בכלל הוראה גם דיני ממונות במשמע ועכצ"ל דמשמע הכי ומשמע הכי ואם כן סתם נדרים להחמיר כדאי' ביו"ד סימן ר"ח

אך אם האמת כמ"ש דהיה כתוב ביומי דמושלם ג"ש אסור עלי להורות עכצ"ל מחמת דלא ידעו איזה יום מיוחד רק בתוך סך ימים מושלם ודאי הג"ש לכן נכתב ביומי דמושלם הג"ש ואם לא נכתב וגם מאז והלאה הרי ליכא איסור בכתב רק על אותן ימים ולא חמיר הכתב ממה שמוציא בפיו ונהי דודאי דעת הרב ודעתו על איסור לעולם אלא דטעו בהכתב וט"ס הוא מ"מ בנדר ושבועה אינו אסור רק אם פיו ולבו שוין ואם בלבו לישבע על פת חטין והוציא בפיו פת שעורין מותר בשניהן דבעינן שיבטא בשפתיו כדאיתא בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב וגם אם אמר על דעתכם אני נשבע מ"מ צריך שיהא פיו ודעת חברו שוין כדאיתא בש"ך יו"ד סי' ר"י סק"ג ואם כן נהי דבאותן ימים דמושלם הג"ש אסור דבכלל מאתיים מנה והוי פיו ולבם שוים עכ"פ על איתן ימים אבל מאז והלאה מותר

אח"כ ראיתי בשו"ת חו"י סימן ט"ו אם היה מחשבתו לסתם פת והוציא מפיו פת חטים בין בטעות בין בכונה פשיטא דמותר בשל שעורים דע"כ צריך בטוי שפתים בפירוש ואפשר דאפילו מוכח כונת הנודר לא מהני אפילו להחמיר מה שאין במשמעות לשון הנודר כלל ומסיק לבסוף כשאין משמעות דבורו כלל כך אין לנו להוסיף ע"פ הוכחת מעשה וטעם הנדר ועיין טו"ז סימן רי"ח סק"ג ראיה למ"ש את"ד והר"ז כמ"ש ואפילו לפימ"ש בתחלה ואפשר דאפילו מוכח מ"מ בחתם על כתב בלא"ה יש אומרים דשבועה בכתב ל"מ ועיין מהרי"ק שרש קי"ב כתב נמי בשבועה ונדר שאוסר על עצמו אין לנו אלא מה שהוציא מפיו ולא נלמד ממנו לאסור עליו דבר אחר כדומה לו ואפילו יוכיחו הדברים שגם לזה כיון והיינו משום דגלי קרא לבטא בשפתים הבאתיו בערך ש"י עיו"ד סי' רל"ב סי"ב וא"כ בכתב ליכא לספוקי כלל

ועוד לפימ"ש הר"י מיגאש בתשובה סי' קכ"ו דאם כתב השבועה ומוסר הכתב לחברו אזי חייב בדיני שמים וכתבתי בערך ש"י שם דס"ל דדוקא בעשה מעשה שטר חל השבועה בכתב לכן צריך שימסרנו למי שנשבע לו עיי"ש מלתא בטעמא וא"כ הרי בשטר צריך להיות מוכח מתוכו ולפיכך בשתי שטרות היוצאים ביום אחד ולא כתוב השעות אף דאחד נכתב ונמסר מקודם שניהם שוין כיון דאין מוכח מתוכו עד סוף היום כדאיתא בכתובות דף צ"ד ובר"ן שם דלא חל שעבוד השטר עד סוף היום כיון דאין מוכח מתוכו אין עושה מעשה שטר ואם כן ה"נ כיון דמתוך הכתב אין מוכח יותר מאיסור אותן ימים דמושלם הג"ש אף דידוע מחוץ דכונת האיסור היה גם מאז ולהלאה אינו אסור כיון דלא ביטה בפיו ובכתב עצמו אינו מוכח

תיח

מי שהיה לו שתי פרות חולבת ומכר אחת לקצב ושחטה השוחט ונטרפה ובא הקצב אל המוכר והודיעו שנטרפה והמוכר עירב החלב והרוב היה של פרה שנשארה חיה ובישל החלב ועד שנודע לו