תשורת ש"י רמז

תימא הא ודאי דיסלקו נוצתה ואז יהא דבר שבמנין לזה מביא ראיה משור הנסקל דלא אמר דהוי חהר"ל כיון דלבסוף אחר שחיטה והפשטה ונתוח יהיו בו חתיכות הר"ל וע"כ דבתר השתא אזלינן והשתא כמות שהיא אינה רל"ה ה"נ לענין דבר שבמנין השתא אינה נמכרת במנין ואם כן קשה לסמוך להתיר רגלי טרפה בשערן שנתערבו היכי דדרך למכור במנין עפ"י רוב ולא ביחידי וגם פלתי הוכיח דנוצה מתרנגולת ועור של כבש לא מסלק חשיבות דבר שבמנין וכתב שכ"כ הסמ"ק

תיג

שאלה ראובן היה לו טראט מן סך ממון על שמעון שהלוהו ואח"ז פרעון ביקש שמעון שימתין לו עוד איזה זמן ונתפייס לו ראובן באופן שיחליף הטראט ויהא לוי שיראנט על טראט שני וכן עשו אח"כ תבע ראובן את לוי והנה אף שהוציא ראובן הטראט ראשון והחזירו לשמעון מ"מ לא פטרו לשמעון כי בטראט שני חזר שמעון וחתם אם כן תלוי במחלוקת שבחו"מ סי' קכ"ט אם לאחר מתן מעות נשתעבד ערב בלא קנין כן נראה פשוט אך קצת אומרים לחייב את לוי משלשה טעמים חדא כיון דד"מ לחייב הערב גם אחר מת"מ בטראט דדמ"ד ועוד דהשיראכט בטוראט אין שמו ערב רק לוה דמה"ט יכול המלוה לתבוע את השיראנט תחלה ועוד מטעם סטומתא דנהוג עלמא דשיראנט חייב גם לאחמ מתן מעות

ולדעתי הכל הבל דטעם ראשון דדמ"ד אפילו נאמר דדמ"ד תינח אם היה זה רק בנוראט ולא בשאר שטר היה אפשר לומר כיון דחוק המלך בדבר פרטי בטראט לבד משום תקנת המדינה הוי דדמ"ד וגם זה יש בו פלוגתא כאשר כתוב בש"ך חו"מ סימן ע"ג סי"ד ס"ק ל"ט והעלה דלא אמרינן דדמ"ד

ובח"ר פ״ק דגיטין דף יו"ד כתב דלא אמרינן דדמ"ד רק כשבאים לדון לפני ערכאות אבל בין ישראל לחברו ונידונים לפני ב"ד ישראל לא חקק המלך לדונם דוקא בדד"מ א"נ דדמ"ד כדאמרינן האי סטימותא קניא באתרא דנהגו למקני ודד"ע נמי כמנהגא הוי עיי"ש וגם לטעם א"נ י"ל דוקא התם לענין השטר הנעשה בערכאות וכיון שעשהו הישראל קיבל עליו דינא דמלכותא לכן הוי כמנהגא דקבלו עליהם מעצמם אותו מנהג ה"נ קיבל עליו זה הדד"מ כיון שבא לפני הערכאות או אפשר דמנהגא לסמוך על שטר הערכאות ובא לומר דד"מ הוי כמנהגא שנהגו מעצמם ברצונם וכ"ז לענין קיום השטר אבל לענין אסמכתא דהטעם דסמכ"ד שלא יבא לידי כך ולא גמר ומקנה מה יועיל מה שעשו השטר בערכאות לומר דקיבל עליו דיניהם הא כל אסמכתא מחייב עצמו ומקבל עליו ומ"מ לא מתחייב

וגם מטעם סטימתא אם נהגו כדד"מ צ"ע אם יועיל באסמכתא אף דתוספת בפרק איזהו נשך דף ס"ו כתבו דקנס שידוכין מהני מצד סטימתא הא כתבו עוד טעם משום דאינו גוזמא דכדאי לקנוס החוזר בו משום בושת אם כן לא החליטו תוספת דסטימתא מועיל באסמכתא ואדרבה המרדכי שם ובחו"מ סימן ר"ז סט"ז לא תפסו כלל טעם זה של סטימתא הרי לא ס"ל דזה יועיל באסמכתא ותמהני על החת"ס חחו"מ סי' ס"ו שכתב ודאי באסמכתא מהני מנהג כמ"ש התוספת אמנם כנה"ג סי' קכ"ט בהגה"ט אות למ"ד כתב נמי דאם נהגו הסוחרים להתחייב בלא קנין אפילו שלא בשעת מתן מעות מנהגם מנהג וי"ל דסטימתא אינו רק כקנין לכן בקנס דגם קנין אינו מועיל עכצ"ל משום בושת משא"כ ערב לאחר מתן מעות דמהני קנין

ועכ"פ בשאינו מנהג ברור ל"ל דד"מ יועיל באסמכתא וראיה ממ"ש הפוסקים בא"ח סימן תמ"א בישראל שלוה מגוי על חמצו לפני הפסח וא"ל א"ל אפרע לך לפני פסח יהא שלך והגיע זמן ולא פרעו אסור החמץ אם עבר עליו הפסח לדעת רוב הפוסקים וב"י בש"ע כמ"ש מג"א שם זולת הראב"ד דס"ל כיון דבדיניהם ליכא דין אסמכתא וודאי דגוי המלוה ומוחזק במשכון לא יציית ד"י הרי קיבל עליו הלוה דד"מ לכן לית בו משום אסמכתא אבל שאר פוסקים ס"ל דגם בזה יש בו דין אסמכתא ובחידושי דרע"ק שם הקשה מה יועיל הא דבדיניהם לא דנין אסמכתא הא דנין רק באם לא ישלם יקנה המלוה והרי לוה חושב בדעתו שישלם ולא גמר ומקנה עיי"ש ואם כן ה"נ אאת"ל כיון דהשיראנט חתם על הטראט קיבל עליו לשלם אם לא יפרע הלוה דקיבל עליו דד"מ הא מ"מ מה שקיבל עליו היה רק משום שחשב בדעתו דישלם הלוה ולא גמר ומתחייב והרי הפוסקים חולקים על הראב"ד וגם הראב"ד לא אמר רק כשהשכין משכון לגוי דע"כ קיבל עליו דיניהם דגוי לא יציית ד"ת אבל בשניהם יהודים נחית ע"ד ד"ת ואף דבטראט פוסקין הב"ד דיכול לתבוע השיראנט תחלה וגם א"נ לומר פרעתי הרי דאזלינן בתר נימוסיהם בטראט שאני דבזה מהני תנאי בלא קנין להיות ערב קבלן ושיהא נאמן המלוה לומר שלא נפרע וכיון שחתם על הטראט קיבל עליו דיני הטראט משא"כ לענין אסמכתא דלא מהני אף בהתנה בפירש ובנו"ב חחו"מ ס"י כתב הא דבח"כ פוסקין כל ב"ד דא"נ לומר פרעתי שני טעמים חדא הואיל ודד"מ כן לכן שטר שנכתב בנוסח תקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוי כאלו נכתב בו נאמנות וטעם שני משום דבעוה"ר נפרץ הדור לילך בערכאות חזקה לא יניח שטר כזה ביד מלוה אם פרע וי"ל חזקה שטרך בידי מה בעי וכתב דטעם שני מבורר יותר עיי"ש שזה כתב בנו של נו"ב ואביו קלסיה והרי דלא סמך אפי' על טעם ראשון משום דדמ"ד רק משום דהוי כנכתב בו נאמנות ולוה קיבל עליו וזה לא שייך באסמכתא דתנאי לבד בלא קנין לא מהני

ובשו"ת רשב"א ח"ג סס"ג רו"ש היו מתעצמים על ענין בנין אחד והסכימו ביניהם כמו שיגזרו עליהם אומני העיר הממונים על כך וחייבו עצמם בזה בשטר העשוי בגופן של גוים ומי שימרה מאמרם יענש בעשרים דינרים מחציתן לבנין העיר ומחציתן לחברו ונתנו משכנות ביד האומנים כמנהג העיר והאומנין פסקו ביניהם מכח הקנס וחייבו לשמעון בנין תו"ז ידוע ועבר הזמן ולא עשה שמעון את הבנין וראובן תובע העשרה דינרין כיון שיש שטר עשוי בגופן של עכו"ם ומנהג שלהם על העובר שחייב בקנס ומדד"מ אין כאן משום אסמכתא והשיב דלית כאן משום אסמכתא כיון שתלה בדעת אחרים דמקצת גדולים ס"ל דל"ה אסמכתא ועוד במעכשיו ל"ה אסמכתא ועוד כיון שנתן משכון ביד האומנים והתנה שאם יעבור יפרע הקנס לבנין העיר ולחברו יודע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא ינצל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה ול"ל שבמחצית לחברו התנה באסמכתא דאין דיבור אחד מתחלק לחצאין וא"ת מ"מ במה מתחייב