תשורת ש"י רמג

י"ל עוד ראיה מדברי ר"ת שבתוספת כתובות דף ע"ט והר"ש בהרא"ש שם דכתבו אם עשה שטר מתנה להבריח נכסיו מכתובת אשתו כיון דאם לא קנה מקבל המתנה יהא משועבד לכתובת אשתו נמצא לא הוי מוכרח וע"כ למתנה גמורה איכוין עיי"ש וקשה נימא דאיכוין למתנה עד אחר מיתתו של הבעל דאז צריך שלא תוכל האשה לגבות וממילא אף דלאחר מיתתו יוחזרו הנכסים ליורשיו הוי רק ראוי ואין כתובה ניגבת מראוי מה שלא זכה בו הבעל בחייו כדאיתא בבכורות דף נ"ד ובאה"ע סימן קו"ף ס"ב והרי כל שטר מברחת הוי של מקבל עד שנצרך להנותן שיהא מוברח כמ"ש הרא"ש שם אלא ע"כ כיון דאינה מתנה עולמית הוי רק קנין פירות אבל הגוף של בעל בחייו ולא חשוב ראוי ואח"כ ראיתי בפ"ת לאה"ע סי' קו"ף שהביא מחוט השני דהיכא דנשאר לבעל קה"ג ל"ח ראוי כמו דתניא בס"פ השולח דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת ביובל עיי"ש והר"ן למד מדאינו מביא ביכורים משדה שלקח בזמן שהיובל נוהג דכל שאינו קנין עולמית נשאר הגוף למוכר

מה שהביא מהמג"א סימן תמ"ח סק"ה דאם נותן החמץ לגוי ואומר ותחזירהו לי אחר הפסח מותר והסכים עמו הדג"מ לתרץ קושית החק יעקב מיו"ד סימן ש"ה דאינו מועיל הפדיון אם אמר ותחזרהו לי דשאני התם דמשמע שיחזור לו מיד הרי קנין לזמן הוי קנין עיי"ש במקו"ח סק"ח ולפי מ"ש דקנין לזמן הוי רק ק"פ הדין עם הח"י ומ"מ אפשר לתרץ דברי המג"א כיון דכל ימי הפסח הוא של הגוי הרי אין ביד הישראל לבערו וגם מונח בבית הגוי לא חשוב מצוי בידו ומותר מדינא ולא דמי להא דסי' ת"מ דגם המפקיד עובר דאין הנפקד יכול לעכב על המפקיד מלבערו וג"כ לא דמי לפקדון דרשות נפקד נשאל למפקיד כמ"ש לקמן

וגם לדברי הדג"מ אין דומה לנידון דידן לפי מ"ש בתשובה מאהבה ח"א סימן כ"ו וכ"ז הובא בפ"ת ליו"ד סי' ש"ה דדוקא בשמ"ל זה הדבר שנותן לו היי מתנה לשעה ובנו פדוי אבל בנוא חמשה שקלים לפדיון בנו ע״מ להחזיר לו אחר זמן חמש שקלים אחרים אינה מתנה כיון דבזה אין המקבל פטור מאונסין כיון דלא ייחד לו אותו מנה בזה ודאי לא שמו מתנה רק הלואה גמורה דמה מתנה שייך באם צריך לשלם לו מנה אחרת ומה לנו בלשון שאומר הריני נותן לך כיון שאין נותן לו כלום ובכגון זה אין בנו פדוי ואם אומר אני נותן לך מנה ע"מ שתחזור לי אחר שנה מנה ופרס הוי ר"ק אף דאמר אני נותן לה מנה זו במתנה ע"מ שתחזיר לי מנה אחרת ופרס אחר שנה דזה הוי רק הלואה ועיי"ש וא"כ ממילא ה"נ בנ"ד כיון דהחוב שמוחל עד אחר זמן אינו דבר מיוחד ולא שייך פטור אונסין וגנבה ואבדה כלל אינה מתנה כלל רק הלואה מעתה ועד שיפרענו וכ"כ החוו"ד ס"ס קס"ו בפשיטות כהתשובה מאהבה ותמהני על בעל ת"מ שהדבר מבואר בריב"ש סי' ש"ה דאין הלשון גורם אלא הענין גורם אף שנו הלשון בלשון מכירה דא"כ בטלת תורת רבית שילוה לו מאה במאה ועשרים בלשון מכירה והובא קצת בב"מ סוף הלכות רבית

, עוד נ"ל בישוב דברי המג"א בסי' תמ"ח סק"ה הנ"ל מקושית הח"י דהנה בהא דיו"ד סי' קע"ד ס"א במוכר שדה וא"ל לכשיהא לו מעות תחזיר לי דאסור המלוה לאכול פירות דחקרו אחרונים הטעם למה לא יהא מכר עד שיחזור לו המוכר המעות ונוב"ת חיו"ד סי' ע"ה וחיו"ד סי' קע"ד כתבו משום דמשמע שתחזור לי ויהא המכר בטל למפרע וקשה אדרבה נימא כונתו שמשעה שיחזור לו המעות יתבטל המכר דמאן דכר שמיה דיתבטל למפרע ומפרט כיון דזה אסור מהיכי תיתי לפרש הלשון בדוחק ולומר דנתכונו לאיסור לכן נראה כיון דאינו תנאי דהא לא אמר אם או ע"מ הוי רק חיוב דמוכר לו השדה בדמי המכירה ובהחיוב שיחויב להחזיר לו כשיהא לו מעות וכמו מוכר לו פירות בעד חטים אלו דמחויב ליתן לו החטים כדאיתא בחו"מ סי' ק"ג ס"ד

אף דפירות לא נעשו חליפין מ"מ היינו לקנות אבל מחייב את לוקח הפירות ליתן חטים כמ"ש הנמ"י הובא שם אך זה אינו רק חיוב הגוף המונח כל קרקפתא דלוקח ועדיין קשה למה יהא אסור הלוקח לאכול הפירות הא קנה השדה עצמו אלא דמוטל חוב עליו להחזירו כשיתן לו מוכר המעות אך צ"ל כיון דמחויב הלוקח דוקא להחזיר שדה זו ועיין שוות ת רשב"א סי' אל, רכ"ו א"כ אינו יכול לסלקו בדבר אחר ממלא למפרע הוא גובה עי' תוס' פרק השולח דף מ"א בד"ה הקדש וקצו"ח סי' רמ"א סי"ב וא"כ כיון דלמפרע גובה נמצא איגלאי למפרע היה הקרקע של מוכר ואכל לוקח פירות של מוכר לכן הוי צד אחר ברבית אך נראה הא דלמפרע גובה הוא רק משום דהשעבוד חל על נכסי לוה וכדמשמע בפכ"ש דף ל"א וכ"כ בנ"י שם ופשוט דלפי דנשתעבד אם לא יפרענו יגבנו המלוה בחובו קנוי לו למפרע וא"כ לפי המסקנא דש"ס שם דישראל מגוי לא קני אפילו משכון וכ"ש היכא דלא השכינו וכ"כ המקנה בפ"ק דקידושין דף וא"ו ע"ב בד"ה אינה כיון דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא דיוציא אליך העבוט כמ"ש רשב"ם סוף ב"ב א"כ ישראל מנכרי שיעבודא לאו דאורייתא כ"ש מדלא קני משכון א"כ בנתן חמצו לנכרי וא"ל הריני נותן לך ותחזירנה לי דנקנה גוף החמץ לגוי לגמרי רק יש חיוב על קרקפתא דגוי להחזירו אחר הפסח וכיון דאין לו שיעבוד על גוף של המתנה ל"ל למפרע גובה ואינו חמצו של ישראל לכן מותר מדינא רק משום חומרא דחמץ אסור ול"ק מידי מפדיון הבן דנותן לכהן ואמר לו ותחזירם לי כיון דכהן מתחייב מיד להחזירם עכ"פ אח"כ למפרע הוא גובה לכן אין בנו פדוי כמו בחוב דלא הגיע ז"פ דלמפרע גובה אלמלא דמצי לסלוקי בדבר אחר וא"כ כשמוחל מלוה ללוה עד אחר זמן כדי שיתחייב לו הלוה לחזור ולפרעו אחר הזמן ממ"נ אם גם בעד מלוה יכול להתחייב הרי חל החיוב מיד לפרעו אח"ז ואם לא חל החיוב לשיטת הפוסקים דבמכר נמי אינו קונה במלוה ממילא כיון דלא מחל לו המלוה רק בעד מה שיתחייב לו להחזיר אח"כ כיון דלא חל החיוב בטלה נמי המחילה וי"ל דתליא נמי במ"ש רמ"א סי' קע"ו ס"ג לענין דשלב"ל דאיידי דבעי למקני דשלב"ל גמר ומקנה ה"נ איידי דבעי למקני מחילת המלוה שלא יצטרך לפרוע עד אח"ז ה"נ גמר ומתחייב לפרוע אח"כ ואח"כ מצאתי בפנ"י פכ"ש דף ל"א ע"ב בד"ה מיהו דדוקא בישראל מישראל י"ל למפרע גובה ואפילו במטלטלין י"ל למפרע גובה כיון דמדאורייתא גם מטלטלין משתעבדי ועיין בנתיבות סי' ר"ג ס"ג

ולכאורה קשה על תירוץ ראשון שכתבתי ליישב דברי המג"א משום דמונח ברשות עכו"ם גם אין ביד ישראל לבערו כיון דקנוי לעכו"ם כל ימי הפסח דא"כ ה"ט שייך נמי בעל מנת שתחזרהו