תשורת ש"י כד

ידוע דעושים רק לפנים כדי שיקנו ישראלים מהם אחה"פ אבל אין כונתם כלל למכור ולהקנות כי הכל כחוכא בעיניהם ומחהש"ק בסימן תמ"ח נתקשה איך מהני המכירה כיון דידוע דגוי אינו מתכוין כלל לקנות וכתבתי שם וכ"כ בח"ס ואמ"א משום דדעת הישראל להקנות מהני משום דעת אחרת מקנה אבל זה שגם המוכר אינו מיכוין כלל להקנות ליכא לא דעת קונה ולא דעת מקנה וחכ"א הראה בשו"ת ד"ח ח"ב סמ"ו במומר שהיה דרכו בכל פסח למכור חמצו לישראל והישראל מוכרו לגוי ופ"א שהיה המומר בדרך כתב לאשתו הערלית שתמכור לישראל חמצו לפנים ואיש הנ"ל יכתוב קאנטראקט על המכירה כנהוג בכל שנה והשיב כיון דמבואר באחרונים רשאי ישראל למכור בע"פ חמצו של חברו כי מסתמא ניחא ליה ה"נ הרי מכר הישראל החמץ כנהוג ומ"ש המומר שתמכר חמצו לפנים מחמת שידע שאחה"פ יחזור ויקנהו לעצמו נראה לו מכירה לפנים אבל מסתמא אם היה יודע המומר שמהצורך למכור מכירה גמורה מסתמא מסכים למכירת הישראל חמצו לנכרי וזכיה שייך במומר כמבואר בא"ע גבי גר א"ד הד"ח ובאמת אין ראיה מהתם להכא דהתם כיון דזכין שלא בפניו עומד הישראל במקום המומר והישראל גומר ומקנה ויש דעת אחרת מקנה לנכרי משא"כ כאן דהמומר מוכר בעצמו וליכא לא דעת קונה ולא דעת מקנה ובאמת ישראל לא קנה החמץ מהמומר אף דאולו ידע שצריך מכירה גמורה היה מסכים מ"מ עכשיו דלא ידע לא נתכוין למכירה ועיין מג"א סימן תרנ"ח סק"ג ותראה כן ומכ"ש כאן במומר דלא איכפת ליה באכילת חמץ בפסח וכ"ש מה שיאכלו אחרים חמצו שעעה"פ וודאי אינו מיכוין להקנות כלל רק לפנים עשה כן ומה דכ"ע יודעין מה שבלבו ל"ה דברים שבלב וכן מדוקדק לשון הד"ח דמסתמא מסכים למכירת הישראל חמצו לנכרי ומשום זכין לו ואלו קנהו הישראל מהמומר מה צורך שיסכים למכירת הישראל לנכרי אלא דהישראל לא קנה כיון דלא היה ע"י ממוצע והמומר לא נתכוין לתקנות לו רק דמועיל מכירת הישראל לנכרי משום דזכין שלא בפניו ואלו ידע לא היה מקפיד ומהרי"ט ח"א סימן צ"ג הקשה אהא דאין שליח יכול לקנות לעצמו כמבואר בחו"מ סימן קפ"ה ס"ב וכתב הר"ן הטעם משום דצריך הוצאה מרשות לרשות ויד שליח כיד בעלים א"כ בפ"ק דפסחים בהא דיוחנן חקוקה דפריך הש"ס ולשקול לנפשיה איך אפשר הא ליכא מי שיזכה לו שיהא הוצאה מרשות לרשות עיי"ש ולק"מ דמ"מ כיון דזכות למפקיד וודאי ניחא לו שלא יתסר חמצו רשאי למשקל הנפקד לנפשו ויאכלנו דליכא משום גזל וחמס וישלם דמיהן כמו שפרש"י שם דיאכלנו ויתן דמיו לבעלים והך דסימן קפ"ה היינו דאינו יכול לקנות לעצמו שיהא לו בו קנין ושלא יהיו יכולים הבעלים אח"כ ליטלנו ממנו וכסברת מג"א הנ"ל וא"ש בזה שפרש"י שם נישקליה לנפשיה ויאכלנו ויתן דמיו לבעלים דיל"ד דמה בעי רש"י בזה דודאי לאוכלו ולא לכלבים ולמה לא פירש כן מעיקרא דאמר הגמרא לא לישראל אלא דמעיקרא י"ל כיון דמוכרו בשומת ב״ד כמ"ש תוספת אם בתוך אותו שעה יתייקר או יזדמן קונה הצריך לו הרבה ירויח זה שקנהו מהנפקד כיון דקנהו אבל הנפקד ששם ונטלו לעצמו עפ"י שומא מ"מ אם יזדמן לו אח"כ מי שיתן לו יותר יהא של מפקיד כיון דא"י לקנות לעצמו אין לו קנין בו עכצ"ל דנשקליה לנפשיה ויאכלנו דזה רשאי אף שאין לו קנין בו ועיין חק יעקב סימן תמ"ח סס"ק י"ד

מא

נשאלתי בדק היוצא מהדקין דמבואר ביו"ד סימן מ"ז ס"ה בהג"ה דאם פתוח בראשו טרפה ונמצא פתוח רק אפשר נעשה בסכין. והשבתי דאפשר לדמותו למ"ש הלב"ש בסימן ל"ו ס"ק ל"ד יתרת מקמא אף שהוא קולא גדולה וריעותא כ"ד מטריף בה מ"מ אם יש אצלה או ע"ג נקב תלינן שפיר בידא דטבחא עכ"ל והמכשירין יתרת מקמא די"ל דלא חשוב יתרת שכך הדרך להיות בבהמות כמ"ש הש"ך בסימן ל"ה ס"ק י"ז ה"נ בדק היוצא מן הדקין דהמכשירין ס"ל דלאו יתרת הוא יש להכשיר כשנמצא נקוב היכא דאיכא במה לתלות שניקב אחר שחיטה וביתרת מקמא הובא ברמ"א סימן ל"ה דעת המטריפין ג"כ משא"כ בדק יוצא מן הדקין לא הובא ברמ"א דעת המטריפין נראה שהוא קיל מיתרת מקמא ובשפתי דעת סימן ל"ה ס"ק ס"ה הביא מהארח מישור דפירש דעת רמ"א שם לאסור יתרת מקמא רק היכא דכבר נהגו להקל אין לשנות המנהג משא"כ כאן סתם רמ"א להתיר וע' (שפ"ד סי' מ"ז סק"א דאם מתחלת יציאת הדקין הם אחד באורך אצבע ולבסוף גם כן כלין כאחד באורך אצבע וכן אורכו של יתר רק כאצבע אז כשר אפילו שלא בהפ"מ) בד"ק להכשיר בעוף אף שלא בהפ"מ ועיין במקדש מעט שהביא גם כן מהרדב"ז ח"ג סימן רס"ט דכמה פעמים היו נמצאים בתרנגולים מעי סתום יתר ולא היה אדם מפקפק בדבר

, מב

שאלה ראובן קנה משמעון מאה כור תבואה להעמיד לו בזמן פלוני ועשו כתב שקורין שלאס זה נתחייב ליתן התבואה וזה ליקח גם נתן ראובן לשמעון מקצת מעות ועשו ת"כ כמנהג הסוחרים ולא היה המקח על תבואה מיוחדת שיש לשמעון רק יכול ליתן לו מאה כור שיקח מאחר דכן דרך התגרים ואחר כך מכר ראובן התבואה ללוי בקנין מעות ות"כ ועתה רוצה אחד מן ראובן ולוי לחזור בו נראה פשוט כיון דלא קנה ראובן משמעון תבואה בעין רק נתחייב שמעון ליתן לו תבואה אינו רק חיוב וכמלוה דאינו יכול ראובן לחזור ולהקנותו ללוי זולתי במעמד שלשתן או להקנות השלאס בכתיבה ומסירה ואפילו מחמת מנהג לא מועיל וכמ"ש קצו"ח סימן קכ"ו סק"ג דבמלוה לא מהני מנהג ובנתיבות סימן ר"א דבאותיות לא מהני סטימתא אך לפמ"ש בשער משפט סימן קכ"ו סק"ה נראה דמהני מנהג המדינה בזה משום סטימתא אך גם לפי דבריו היינו אם מנהג ברור הוא שנהגו בענין זה ממש אך בנ"ד אינו מנהג ברור כי כמה פעמים מוסרין השלאס לוקח ראשון ללוקח שני או עושין שלאס חדש ביניהם

ועוד דקנין הנהוג דמהני מתורת סטימתא היינו כמו רושם המבואר בפרק איזהו נשך דף ע"ד דאינו קנין וידוע לכל שאינו קנין והנהיגו הסוחרים לעשותו קנין אבל דבר שהוא קנין בעצם במקום אחר וממנו נמשך הטעות לקנות בו גם במקום שאינו מועיל מדינא זה הוי קנין בטעות וכנ״ד דקנין כסף