תשורת ש"י רלז

שעבר על החרם אלא שהועיל קנס הקהל שעשו בתחלת התקנה לאסור הנשחט במשך החרם

ובשו"ת רח"כ חיו"ד ס"ב כתב לענין שוחט שנתן ת"כ שלא ישחוט בלא עע"ג שוחט אחר ועבר ושחט דלא נפסל משום כך משום חשוד לא"ד דהרא"ש לא אסר רק מה ששחט במשך החרם אבל אחר כלות משך החרם חזר זה להתירו הראשון כדכתב רמ"א אדברי הש"ע ואם נתבטלה התקנה וכו' וא"צ משום הא לשום תקנתא ואפילו קבד"ח אין צריך דהרא"ש דקדק דכתב וראוי לדמותו למומר לא"ד ול"כ דהוי כמומר לא"ד משום דבאמת מצד הדין ל"ה כמומר לא"ד אלא מצד החומרא וקנסא ראוי הוא לדמותו למומר לא"ד ואם כן א"ש דאחר המשך החרם אם שחט מותר דהא גברא לא אתרע אלא דקנסוהו דלא ליהני ליה מעשיו והאי קנסא ל"ש אלא במה דשחט תוך המשך ואף דהאכיל ממה ששחט תוך משך הזמן מ"מ אינו חשוד להאכיל איסור שאסור מצד הדין מחמת שהאכיל איסור שאינו אסור רק מצד הקנס את"ד והנה הבין מ"ש הרמ"א בסימן א' סעיף י"א ואם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחז"כ כמו בראשונה קאי גם על השוחט שעבר החרם ושחט תו"ז החרם ולכאורה כיון שמקור ד"ז מפסקי מהרא"י סימן קע"ז ושם לא נזכר שנתקן בחרם ועברו השוחטים על החרם דאם כן אין ראיותיו של התה"ד ראיות כלל ואיך לא זכר מזה כלום וצ"ל דהרח"כ ס"ל כיון שהעמיד רמ"א דין זה על דברי המחבר משמע דג"ז שעבר על החרם הוא בחזקת כשרות וגם התב"ש כתב דאין לאסור שחיטת העבריין רק תוך משך זמן החרם דלא ליהני מעשיו באיסור אלא דהתב"ש לא התיר רק דיעבד מה ששחט אבל מדברי הרח"כ מוכח דגם לכתחלה כשר לשחוט

ויש לעיין לפ"ד תב"ש דלכתחלה לא ישחוט אפילו בעיר אחרת אם דוקא באקראי שוחט שאין אומנתו וחיותו רק משכר שחיטות אבל למפסק חיותו לגמרי אין לך שעת הדחק והפס"מ גדול מזה ובחיבורי ערך ש"י עיו"ד סימן ל"א וסימן רמ"ב הוכחתי דמשום הפס"מ דבעלים מותר לאחר לקנות ממנו אף דמה שמתירין רק בהפס"מ משום חשש איסור ומשום דתורה חסה על ממונן של ישראל אלא די"ל דוקא אם אירע ממלא אבל כאן שבא ע"י פשיעתו איהו דאפסיד אנפשיה ואין לאחרים להכניס עצמן בחשש איסור לכתחלה משום חיותו של זה וכה"ג כתבו התוספת בשבת דף ד' בד"ה וכי אומרים ועיין יו"ד ריש סימן רנ"א דעבריין במזיד אין מצוה להחיותו ומ"מ י"ל נהי דהוא אפסיד אנפשו והוא עבריין מ"מ אשתו ובניו הסמוכים עליו לא פשעו ויש לחוש לחיותא דדהו

תב

שאלה ראובן נתן לחתנו אחר החתונה סכום מעות לקנות לו כלי בית וילך לדור בפ"ע ולא הספיק לקנות עד שמתה אשתו בת ראובן וטוען ראובן נתתי לך אדעתא שתהנה בתי והרי מתה והחזיר לי המעות

דבר זה איתא בצלעות הבית ס"ג והביא ראיה דאף שנתן המעות אמרינן אומדנא מדאיתא בב"ק דף ק"י ע"ב בנתן המעות לאנשי משמר ומת עד שלא הביא אשם המעות שלהם שנאמר אשר יתן לכהן לו יהי' ואחר ש"ח מכפר מחצה דאל"כ ה"א דאדעתא דכפרה יהיב והא דכתב תה"ד בסימן שכ"א בנדן שנתן לחתנו ומתה בתו דלא אמרינן אומדנא כיון שנתן אסח אדעתי' משום דאם נימא האומדנא ע"מ שתהנה בתו אין לדבר סוף לפיכך אמרינן מיד שהוציא מת"י אסח אדעתיה עיי"ש ולא כן אנכי עמדי דהא כתב בהג"א פרק איזהו נשך לענין מחילה בטעות דמועיל משום יאוש כיון שבא ליד חברו זכה בה וכתבתי בחידושי א"ע סימן כ"ז וסי' נו"ן דגם תוספת ופוסקים דלא כתבו טעמו של הג"א משום דע"י טעות בא לידו באיסורא בא לידו ואין יאוש קונה ואם כן תקשי מנ"ל לאביי דמכפר מחצה נימא משום דנתן המעות ליד משמר נתייאש אף דבטעות היה דכסבור שיחי' ויבא גם אשם ויתכפר ועכ"פ מה יענה הג"א לזה ועכצ"ל דאם כן למ"ל קרא דלו יהיה הא יאוש ילפינן ממוצא אבדה כדאיתא בב"ק דף ס"ו ועיי"ש בתוספת דילפינן מקרא היכא דבא לידו בהיתר דקונה ביאוש ועכצ"ל האי קרא דלו יהא בלאו יאוש נמי ונ"מ אם נסתפק הגזלן כשנתן המעות למשמר אם יהא סיפוק בידו להביא אשם שלא היה לו מעות על אשם או דנוטה למות כאשר איגלאי למפרע או דכהנים אינם רוצים לזכות מכח יאוש כדאיתא בפ' כ"כ דף ק"כ בירא שמים עסקינן עיי"ש וא"כ בהא דתה"ד הטעם פשוט דאסח דעתיה ונתייאש וכיון דבהיתרא אתי ליד חתנו זכה ביאוש דמיתה ל"ש כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סי"ב והאב לא אסיק אדעתו שתמות ולא תהנה מהנדן ואסח דעתיה ונתייאש ואם כן בנ"ד נמי נתייאש דל"ל דלא נתייאש שמא לא יקנה חתנו כלי בית ויכריחנו להחזיר לו דאטו בשופטני עסקינן דאם יהא מוכרח להחזיר ודאי יקנה כלי בית ול"ד לנותן מתנה ע"ת דשמא לא יקיים התנאי ואם כן אם חתנו לקח המעות באמת לקנות כלי הבית הרי בא המעות לידו בהיתר וזכה ביאוש רק אם הטעהו לחותנו ולא היה בדעתו לקנות כלי הבית בא המעות לידו באיסור ולא זכה ביאוש וכשמתה אשתו צריך להחזיר וכשטוען שלקח המעות ע"ד לקנות כלי הבית נאמן דקו"ש ברי עדיף כיון דמוחזק

תג

שאלה רו"ש באו לפני שני אנשים להתפשר כי ראובן היה לו שט"ח על שמעון ושמעון היה לו טענות פרעון וקבלו בקאג"ס ולא פרשו שמחייבים עצמם ועתה אין התובע רוצה למחול הסך שאמרו הפשרנים הנה בחו"מ סימן י"ב ס"ז כתב רמ"א י"א כשמקבל קנין על הפשרה צריך להקנות לו החפץ שלא יהא ק"ד כמו שיתבאר לקמן סימן ר"ג ובסימן ר"ג ס"א סתם רמ"א דק"ד ל"מ וכן בסימן רמ"ה ס"ב כתב רמ"א דמהר"ם פסק דקנין אתן לא מהני נראה דכן מסקנת רמ"א ומ"מ כיון דבסי' י"ב כתוב בלשון וי"א י"ל הנתבע קי"ל אמנם כיון דאם הנתבע לא ירצה לקיים הפשרה דודאי אי אפשר להוציא מידו כיון דמוחזק ממלא גם לתובע אין להכריח משום דקנין התובע קנין בטעות הוא דהתובע לא קיבל בקנין רק משום דגם הנתבע קיבל בקנין ואם ידע דנתבע יוכל לחזור גם הוא לא היה מקבל בקנין וכ"כ התוספת בפרק איזהו נשך דף ס"ו בסד"ה ומניומי וכה"ג כתב הרא"ש בב"מ דף ע"ז ס"ז לענין עייל ונפיק אזוזי וכ"כ נה"מ סימן קצ"ה ס"ג וכה"ג כתב הרשב"א בתשובה תתקי"ג הובא בב"י חו"מ סי' קע"א סל"ג וכ"כ בשו"ת רש"ל הובא בטו"ז יו"ד סימן רל"א לענין נדר אך לכאורה דעת הרמב"ם וחו"מ סימן ר״ז סי"א אינו כן דהרי ס"ל באומר לוקח אם