תשורת ש"י רלו

ועוד לפימ"ש הנתיבות בסימן י"ב אף דמחילה בלב ל"מ דדברים שבלב אינן דברים מ"מ אם אומר דור עמי או אכול עמי שמודה שהיה בדעתו למחול לו ודאי מהני מחשבתו דהוי כנתנו במתנה בשעת מעשה ופשוט עכ"ל הרי דזה לא חשוב דברים שבלב ה"נ בנתכוין בלבו בשעת כתיבה לחול המחשבה רק לבאר על איזה אופן נעשה המעשה והוי מעשה מבטל דיבור משא"כ הא דנמלך בחמץ או ביטל השליח בלב דליכא רק מחשבה וראיה לזה מכתובות דף ע"ד בקידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה המינו גט ודעת עולא בדף ע"ד דאפילו לא בעל אמרינן אחליה לתנאו וכן קי"ל באה"ע סימן ל"ח סל"ה דכנסה סתם צריכה גנו שמא ביטל התנאי כשכנס ואיך דברים שבלב יבטלו מה שהתנה בדיבורו אע"כ כמ"ש או דמחשבה מבטל דיבור וא"ל שאני אמירה לגבוה דכמסירה להדיוט דמי

כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דאמירה בהקדש כמעשה דשאני התם דמיירי בדבר שבא לעולם הוי כמסירה אבל כאן דעדיין לא נכתב ל"ל כן והא ראיה דמקדיש דשלב"ל לא חל ההקדש כמ"ש לעיל ועיין בשו"ת הרא"ש כלל מ"ו ס"ב דלפיכך מהני ביטול התנאי דאתי דיבור של הביטול ומבטל דיבור התנאי דהמעשה נתינת הגט או הקידושין בפני עצמן עיי"ש והרי בקידשה ע"ת וכנסה סתם צ"ג דשמא ביטל התנאי אף דל"ל מדכנסה סתם אנן סהדי דביטל התנאי בלבו דהוי כפירש בפיו דהא אמרינן שמא ביטל וליכא אנן סהדי ומן הנראה שבש"ע פסק כהרא"ש הנ"ל וכ"כ הרא"ש בכלל ל"ה והובא בש"ע סימן ל"ח סל"ז ועיי"ש באב"מ וכן מוכח מדפסק בש"ע סימן ל"ח סל"ז דכל מעשה שנעשה ע"ת יכול לבטל התנאי ולא חילק בין תנאי שהוא להנאתו כמ"ש הר"ן דמש"ה מועיל מחילת התנאי דכיון שהתנה להנאתו דעתו שלא יתקיים התנאי רק אם יקפיד אבל כשהתנאי לצעורה ל"מ ביטול התנאי ובשו"ת הרא"ש כמ"ו מבואר דביטול התנאי מועיל גם בזה משום דאתי דיבור ומבטל דיבור ועיין מגדל עוז פ"ז מהלכות אישות ז"ל אין לי ספק דתלמודא דקידשה ע"ת וכנסה סתם מיירי שלא בטלו בפירש וכ"ש שאין שם עדים שהרי הכל מודים שלא יצא מפיו ביטול לעולם וכן הסכימו רבים עכ"ל וכ"כ ביאור הגר"א באה"ע סימן ל"ח סל"ה אות מ"ה בד"ה בינו לבינה דלא כראב"ד שכתב בפני עדים דהא אפילו בסתמא אמרינן אחליה בלבו עכ"ל והראב"ד שכתב דוקא אם ביטל התנאי בפני עדים לא הסכימו לו כה"פ ואף לדבריו ה״ט משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מוקמינן על חזקתו הראשונה שהטיל תנאי ולא חזר בו כ"ז שלא חזינן ריעותא משא"כ כנס סתם בפני עדים ומחמת המעשה נפל ספק דאחליה לתנאו מדכנס סתם

תא

שאלה ד' קצבים שנתקשרו בת"כ שלא ישחטו כולם בשבוע אחת אלא בסירוגין ועבר אחד ושחט ביומו של חברו אם להעבירו מהקצבות דחשוד הוא

תשובה מקור הדבר בשו"ת הרא"ש וביו"ד סימן א' סי"א והובא לשונו בפר"ח שם בשוחט שעבר על חרם הקהל בשחיטתו דפסק הרא"ש דמכוער הדבר וראוי לקונסו שלא לאכול משחיטתו וכתב הפר"ח דכן עיקר דאינו מדינא רק משום קנס ויש להכשיר בהפס"מ עיי"ש ולפ"ז מקנסא לא ילפינן דיש לחלק מדין הרא"ש לנ"ד חדא דבשלמא שוחט דלא סגי בסתם אדם שהוא בח"כ של כל ישראל אלא צריך להיות ניכר וידוע שהוא כשר ומתנהג בכשרות כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט משום דדיני שחיטה מרובין והוכיח זה מהטוש"ע סוף סימן ס"ה וכיון דהשוחט עבר על החרם תו לא חשוב מוחזק וידוע בכשר לכן כתב הרא"ש דמכוער הדבר לסמוך עליו ואחריו נמשך המחבר ביו"ד וכתב י"א ששחיטתו אסורה וחפשתי ומצאתי שכ"כ בתפארת צבי חיו"ד סימן א' ולפ"ז בקצב שאינו שוחט רק מוכר בשר יש לסמוך עליו

שנית דהפר"ח צווח דחשוד לעבור על החרם אינו חשוד לאכול נבלה וחרם קיל להו לאינשי טובא לגבי נבלה עיי"ש ואנן נענה בתריה דכ"ש ת"כ דקיל לאינשי מחרם וגם לדינא לא שוה לחרם אף דביו"ד סימן רל"ט ס"ב כתב דת"כ כשבועה וכן הוא בחו"מ סימן פ"א סכ"ח בהג"ה ובסימן פ"ז סל"ד ועיי"ש פ"ת בשם השבו"י מ"מ התשב"ץ ח"א סימן צ"ד וח"ב סימן קמ"א כתב דאין לכל זה זכר בתלמוד ואנו על הרשב"א סומכים להקל בת"כ שאינה כשבועה ואין בו אלא משום שא"י לי"ע ולא ידברו כזב ורמזו בחידושי רע"ק ביו"ד סימן רל"ט ואם כן אין ראיה ממה שהחמיר הרא"ש בעבר על החרם לעובר על ת"כ ושו"ר בשאילת יעב"ץ ח"ב סכ"ד שכתב ז"ל לא אטריח עצמי בפיסול השוחטים מחמת עברם על הת"כ שבודאי הפריז על המדה לעשות ת"כ זה כשבועה ממש דליתא מכמה טעמים עכ"ל

אלא דהנו"ב חיו"ד ס"א כתב להעביר השוחטים מכאן ולהבא שעברו על הת"כ מ"מ כבר כתבתי דאין ראיה משוחט לקצב מוכר בשר

והנה הקצב טען שקדמו קצב מהשלשה ועבר על הת"כ הגם דלדינא מ"מ חייב לקיים הת"כ כדאיתא ביו"ד סימן רל"ו ס"ו בהג"ה דאם נשבעו שלשה זל"ז ועבר אחד השבועה השנים הנשארין צריכין לקיים השבועה מ"מ הקצב ודאי לא ידע זה והוי שוגג אך אם משקר יש לקונסו לפי ראות הב"ד בממון לצדקה לפי הונו ועכ"פ לא יפחות ממה שנהנה בהעברת הת"כ אבל לפסוק חיותו לגמרי אין לנו מה שפלפל השואל עפימ"ש החוו"ד בטעם הרא"ש משום אעל"מ טעה מאד כי אין עניינו לנ"ד דעובדא דהרא"ש השוחט בשחיטתו עבר על החרם וי"ל אעל"מ משא"כ נ"ד השוחט לא עבר על הת"כ רק הקצב שלא שחט ואפילו לפימ"ש תוספת בפ"ק דב"מ דף י"א ע"ב אהא דכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דכיון דאשלד"א לא חלו הקידושין שא"ה דאין מועיל הקידושין בלא דעת בעלים וצריך שליחות ואם בטל השליחות מחמת דאשלד"ע לא חלו הקידושין משא"כ שחיטת חולין א"צ שליחות ואם שחט בהמה שלא מדעת בעלים מועיל שחיטתו כמ"ש בחודושי רשב"א בפ"ק דחולין דף י"ב

ולפי דברי החוו"ד בטעם הרא"ש משום דאעל"מ ממלא הכא בקצב שלא שחט בעצמו לא שייך לפוסלו ובכנפי יונה כתב בכונות הרא"ש ותוכן דבריו דמיירי דהקהל פסלו שחיטת השוחט בפירש וכתב הרא"ש דלמגדר מלתא יכולים לאסור הנשחט וכ"ש כיון שעבר על החרם וראוי לדמותו לחשוד אף דלדינא חשוד על החרם אינו חשוד על איסור נבלה מ"מ כיון דדומה קצת לחשוד לא"ד ומכוער הדבר וראוי לקונסו הועיל איסור הקהל שקנסוהו שתהא הנשחט אסור עיי"ש נמצא שלא אמר הרא"ש לקנסו אחר