תשורת ש"י רלה

דהבונה דהובא בבבלי ממש ככתבו ולשונו והשמיטו דברי ת"ק דמוחקו י"ל משום דאינה הלכה ולא ס"ל ועיין ביד מלאכי בכללי שני התלמודין וחפשתי ומצאתי באור זרוע הלכות תפילין ס"ס תקכ"ו הביא הירושלמי דהבונה וכתב ז"ל ומיהו אין הלכה כת"ק חדא שלא הוזכר בתלמוד שלנו ותו דפרישית לעיל דקי"ל דאין כותבין על המחק עכ"ל והנה מ"ש דאין לכתוב אזכרה על המחק כבר העלו הפוסקים בא"ח סימן ל"ב וביו"ד סימן רע"ו דמותר אם כן לא נשאר לנו טעם להשמטת הבבלי דברי ת"ק דמוחקו אלא משום דס"ל דאסור למוחקו ומשבשתא היא הרי דאפילו לא נתכוין לקדשו ואדרבה נתכוין לתיבת יהודא דהוא חול ואף דרוצה למחוק לצורך תיקון מ"מ אסור והרי הא"ז קדמון מכל הפוסקים הנ"ל שהתירו ופוסק גדול וכיון דלא הביאו אותו ש"מ דנתעלם מהם ויש לנו לומר אלו ראו אותו היו מבטלין דעתם מקמיה כמ"ש מהרי"ק הובא ברמ"א חו"מ סימן כ"ה ס"ב

ומ"מ נ"ל לקיים הירושלמי דהללויה דודאי מסתבר טובא דאם נתכוין לחול לא נתקדש השם ולמה אסור למוחקו וצ"ל או לפימ"ש בשו"ת פני ארי' דאם אינו ניכר דלא נתכוין לקדשו הוי דברים שבלב ואינן דברים הובא בפ"ת ליו"ד סימן רע"ו או נהי דבעצמו יודע הסופר שלא נתכוין לקדשו כיוץ דלא ניכר לאחרים נראה כמוחק וכמו ה' של שם דכרעה נוגע קצת בגגה דמסופק ביו"ד שם סי"א אם מותר לגרר הנגיעה משום דנראה כמוחק והרי עין רואה דמגרר הנגיעה כ"ש בנכתב כתיקונו אין מכיר דברים שבלבו ובא"ח סימן ל"ב ס"ג אם זרק עפרות זהב על אות מאזכרה אסור להעביר הזהב דהוי כמוחק את השם וכתב במשב"צ שם דמוחק ממש אינו דהא נשאר כתב תחתון ומשמע מכאן אפילו זרק שלא בכונה אסור להעבירו והובא בחידושי רע"ק על יו"ד סימן רע"ו ואם כן להנהו טעמי י"ל שאני הך דהללויה מדכתבו בחד תיבה ש"מ דס"ל כולו חול ולא קידש אותיות יה ואנן סהדי ולא הוי דברים שבלב גם אינו נראה כמוחק שם ולפ"ז ה"נ בנ"ד דהתגין מוכיחין דנתכוין לאות נו"ן

ולפ"ז צריך תחלה למחוק הקו והראש ואח"כ התגין דאם תחלה יגרר התגין יהא נראה אח"כ דמוחק אות וא"ו שנתקדש ומפרט די"ל הא דירושלמי מתיר למחוק תיבת יהודה משום דאין לו תקנה אחרת ומוחק ע"מ לתקן משא"כ הכא דאפשר למחוק התגין לבסוף ונראה דיש להקל בכה"ג כיון דמוחק ע"מ לתקן אינו אסיר מדאורייתא כנראה מהמח"א הנ"ל וחת"ס בחיו"ד סימן רס"ח ואאת"ל דגם וא"ו ראשונה אינו ודאי פסול מ"מ מספיקא אין ראוי לקרות בו בציבור ואין כונתו להשחית אלא לתקן וכן מצאתי בשו"ת בית אפרים חיו"ד סימן ס"א דאפילו פסול רק מספק מותר למחוק כדי לתקנו עיי"ש ונהי דקשה להתיר עכ"פ אינו רק איסור דרבנן כיון דכונתו לתקן וכ"כ בשו"ת חס"ל חיו"ד סימן פ"ט דאם אנו מסופקין אם מותר לקרות בו חשוב מוחק ע"מ לתקן

וחד מדרבנן אמר להבעות הוא"ו והראש שיהא בההוספה שיעור וא"ו ויקדשה וחד אמר דא"כ פסול משום דאינו מוקף גויל ולדעתי מהא לא אריא לפירוש הגאון מליסא בדה"ח בהלכות קה"ת בכונת המג״ד בסימן ליב סק"ח בניקב בסמוך לאות ומעבר לנקב יש גויל חשוב מוקף גויל ולו יהא זה רק ספק הא יש עוד ספק פלוגתא דלדעת הרמ"ע בתשובה ל"ו והלק"ט סגי בקידש אח"כ ה' אחרונה דמתקדש כל השם למפרע הובא בפ"ת סימן רע"ו סק"ג וסקכ"ד ולדבריהם חלה אז הקדושה נמי על וא"ו שנכתב תחלה דהא ראייתם בכתב יהודה במקום דצריך שם דימחוק ה' אחרונה ויעשה מהדלת ה' אף דתחלה כתב ד' ואם כן הוי הוא"ו כולו קודש ומוקף גויל מכל צדדיו וא"כ יש ס"ס ועיין בג"פ סי' קכ"ה סקל"ד

אלא דחוששני אם נאמר דלא מתקדש למפרע נמצא חצי עובי הוא"ו שהוא חול מפסוק ובמ"ס רפ"ב תניא אם הפסיק באמצע השם אל יקרא בו ואף דפרשו הב"י שהרחיק האותיות ונראה כשתי תיבות מ"מ אפשר דג"ז בכלל כיון דידענו שיש הפסק ממש ואין להפריד שם אלופו ש"ע ועוד דדין היתר כדין החסר כמ"ש רמב"ם ספ"ז מהלכות ס"ת וש"ך ובאה"ג ביו"ד סימן רפ"ג וא"ר סימן קמ"ג סק"ה ובשו"ת ארי' דב"ע בא"ח סימן א' משום דכל יתר כנטול הוא ואחר עמו דמי

ובשבלי הלקט בסוף ספר אהלי שם כתב לענין מי שיש לו שתי שמות אחד קודש ואחד חול ונקרא בשניהם יחד ס"ל לנחלת שבעה כל שמעורב קודש בחול כחול שויהו רבנן עיי"ש ובגיטין דף כ"ף אמר רב אחא ב"י בטעמא דרבנן דאם מעביר עליו קולמס אין השם מן המובחר דבעינא זה אלי ואנוהו וליכא ולכאורה הא כיון דהעביר הקולמס לשמה ונתכסה התחתון שנכתב שלא לשמה העליון ביפיו ולפימ"ש ה"ט כיון דמחובר לחול כחול שויהו רבנן ואין זה כבודו של שם ולכן עשו מקדש נוה מיוחדת להשראת שכינתו ואם כן גם חיבור קודש לחול מן הצד אינו מהמובחר

ובשו"ת בית שלמה על יו"ד ח"ב סימן קס"ג כתב לו השואל אף דכשכותב השם נתכוין לחול מ"מ כיון דבתחלת כתיבת הספר אמר שכותב לשם קדושת הספר ולשם קדושת השם תו לא אתי מחשבה ומבטל דיבור ואסור למוחקו והמחבר הביא ראיה לדבריו מהתוי"נו ריש פסחים כתב דלא אתי דברים שבלב ומבטל דבר פיו שביטל החמץ לכן כי נמלך במחשבה אח"כ לא בטל דברי פיו וכ"כ הפנ"י בר"פ השולח גט בד"ה מ"ד עיי"ש ולע"ד ל"ד כלל להך דהתוי"ט והפנ"י דכשביטל החמץ חל דיבורו מיד דנתבטל לכן ל"מ מה שאח"כ נמלך בלבו וכן הא דהפנ"י דכשעשה השליח חל דיבורו לכן ל"מ מה שמבטלו בלבו אח"כ ואדרבה נבוא ראיה מהתוספת שם דנתקשו למה לא מהני מה שביטל השליח בלבו אלא גם להפנ"י מ"מ משום דחל דיבורו מיד משא"כ דיבור הסופר שיכתוב לשם קדושת השם דאין אדם מקדיש מה שיעשה אח"כ ועדיין לא נעשה כדאיתא בנדרים דף פ"ו בקונם על פיך מה שאעשה ומבואר בחו"מ סימן רי"ב ס"ז ברמ"א דא"א מקדיש דשלב"ל וממילא דבריו בטלים וכן עיקר עיי"ש ואם כן הא דמקדש השם שיכתוב אח"כ צ"ל דדיבורו הוה גילוי דעת שבשעת כתיבה כותבו לשמו ולכן העלו כה"פ דלא כטו"ז בסימן רע"ו וס"ל דאם שכח בשעת כתיבה לקדשו במחשבתו אינו מועיל וכ"ד הא"ז שהובא בא"ח סימן ל"ב סי"ט דלא יכתוב השם כשמנמנם דאז לא יכוין או דאם גילה דעתו מעיקרא נגרר כתיבתו אחריו וסתמן לשמה אבל אם בשעת כתיבת השם נתכוין לחול זה אינו סתמא ובמה יתקדש דאצ"ל כלל דדברי לבו מבטלין דברי פיו דזה ממילא בטל כיון דא"י להקדיש דשלב"ל אלא דאינו סתמא לשמה כיון דנתכוין לחול.