תשורת ש"י רכ

הסכימו דחייב הנה קצו"ח ובמשובב נתיבות כתבו דפטור ועיין בספרי ערך ש"י על חי"מ סימן קל"א סי"ד ואם כן הוי ספיקא דדינא אלא דמ"מ נראה דחייב כיון דכן מנהג פשוט בין הסוחרים מהני מדין סטימתא כדאיתא בחו"מ סימן קכ"ט ס"ה בהג"ה ובאה"ט שם ס"ק י"ב בשם כנה"ג וגם בדיניהם מתחייב בכך ועיין תומים סימן כ"ו סק"א

אך כשלא חתם לוי בעצמו רק צוה להחתימו דזה לא שכיח שילוה מלוה על זה כיון דאין לו ראיה מהחתימה כלל והוא חספא בעלמא ואין לו דין שטר כלל נגד לוי כמ"ש נה"מ בסימן מ"ה סק"ב ובשו"ת מהר"ם אלשיך סוף תשובה צ"ח נמי משמע דדוקא בקנין משתעבד כה"ג וכאן ליכא קנין ואפילו שטר כלל נגד הערב דהוי חספא בעלמא ובדיבורו שצוה להחתימו אף דנימא דהוה כאמר בפיו שנעשה ערב למי שילוה על טראט זה מ"מ כיון שאינו לשון ציווי ושליחות לא משתעבד בדיבור לבד ובשער משפט סימן קכ"ט סק"ב הביא ראיה מרשב"א ורא"ש ור"ן בפ"ק דקידושין דף י"ט דערב אינו רק כשמדבר עם המלוה גמר ומשעבד ליה נפשו עיי"ש ואם כן בכל טראט שהביא לוה עם שיראנט שחתם בו הל"ל דאינו ערב כיון שהשיראנט לא דיבר עם המלוה עצמו אלא משום דכך נהגו מתחייב מדין סטימתא והיינו עכ"פ כשחתום באמת נהגו שיועיל כאלו דיבר עם המלוה וגם כן הוא מדד"מ וברשד"ם חחו"מ סוף סימן כ"ף כתב נמי אף היכא דמדינא לא מתחייב אם מנהג פשוט בין הסוחרים מהני עיי"ש אבל בלא חתם ל"ל דמנהג פשוט בין הסוחרים דאדרבה מלוה מידק דייק ומחתם כדאיתא בכתובות דף ח"י ע"ב שו"ר בגאון צבי סימן קכ"ט ז"ל עיין בתוספת ורשב"א ורא"ש בפ"ק דקידושין י"ט ע"א בד"ה אומר אדם שכתבו דערבות לא שייך אלא בדיבר עם המלוה אבל האומר כל מי שילוה לזה אני ערב או אני פורע אינו ערב וכן הוכחנו בחבורנו שם מסוגיא דר"פ המדיר עכ"ל והנה הכריחו ר"ן ורשב"א ורא"ש זה דערב אינו רק כשמדבר עם המלוה גמר ומשעבד לו נפשו מהא דא"ר אר"נ האומר לבתו צאי וקבלי קידושך מקודשת מדר"י בר"ח והא בלא"ה מקודשת מדין ערב כמו תן לפלוני ואתקדש אכי לך עיי"ש ולפ"ז מוכח דלאו משום דערבות הוי אסמכתא כטעמו של קצו"ח דהא אסמכתא הוא דסמכ"ד שיפרע הלוה בעצמו אבל בתן לפלוני ואתקדש אני לך אינו נותן לפלוני ע"ד שיחזיר ויפרענו וע"כ משום דאינו מקבל בעצמו אינו משתעבד רק בדיבר עם הנותן עצמו ועשה ציוויו גמר ומשעבד לו נפשו לפ"ז אפשר דוקא בדיבור לבד אינו משעבד נפשו אבל בשטר משעבד אף דבאסמכתא לא מהני שטר רק קנין מ"מ זה דצריך שידבר עם המלוה אינו משום אסמכתא ויכול לחייב עצמו בחנם ע"י שטר ואף דמ"מ עדיין יש אסמכתא אם מלוה על דעת פרעון י"ל בההיא הנאה דעל אמונתו הלוהו לאחר גמר ומשעבד נפשו ומסלק האסמכת כדאיתא בשילהי ב"ב אך להתחייב בלא קנין ושטר דוקא כשמדבר עם המלוה עצמו גמר ומשעבד לו נפשו אבל בשטר א"צ שידבר עם המלוה עצמו וכת"י בלא עדים הוי כשטר לענין לגבות בני חרי כמבואר בש"ך חו"מ סי' מ"ם סק"ה וה"ה חת"י ולפ"ז בהנהו טראטין אצ"ל מטעם מנהג אלא מדינא כשחתם בחת"י ואין ראיה לפטור מהא דכל הזן אינו מפסיד דהתם ליכא רק דברים בעלמא בלא כתב וכ"ז בחתם באמת אבל צוה להחתימו דאינו שטר כלל כיון דאין שום ראיה מהחתימה על המתחייב כיון דאינו חת"י הדר אינו רק דברים

והנה מהר"א ששון סימן קכ"ב וסימן קע"ח ורשד"ם סימן כ"ף הביאו ראיה דמשתעבד בשטר שכתוב בו לכל המוציאו נעשה ערב פרעון בעד פלוני שילוו לו מהרא"ש שכתב בתשובה כלל ס"ח ס"ח דיוכל להשתעבד שלא בפני המוציאו אף שאינו יודע מי שיוציאו והרא"ש שם הביא ראיה מפ"ק דגיטין דף י"ג דמהני באומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וגם מהא דאמר שאול המלך מי שיכנו לגליות יתן לו המלך עושר גדול עיי"ש וקשה הא הרא"ש גופא כתב בפ"ק דקידושין דערב אינו רק כשמדבר עם המלוה עצמו גמר ומשתעבד לו הרי דערב שאני ותשובות הרא"ש אינו בערב רק שמשתעבד לכל מאן דאתי מחמתיה בעד המעות שהלוהו המלוה וכן הא דשאול הוא שכירות בעד מה שיכה לגליות ולפימ"ש א"ש דהרא"ש לא אמר דערב שאני רק בלא שטר ורשד"ם ומהר"א ששון דמיירי בשטר שפיר משתעבד אף בערבות דהוא לא קיבל המעות מ"מ בשטר מתחייב גם בחנם

שעח

שאלה גיזת בכור אי אסור בהנאה מן התורה או רק מדרבנן הנה בתוספת בכורות דף כ"ה כתבו דאינו אסיר רק מדרבנן והובא בנוב"ת סימן קצ"ג בלא שום חולק אבל בב"ח יו"ד סי' ש"ח ולבוש שם כתבו דהוא איסור דאורייתא ונ"ל דרמב"ן נמי הכי ס"ל דהרי בסוף ספר המצות מצוה ששית כתב דציפור מצורע אסור מן התורה מדתנן בסוף ע"ז דף ע"ד דציפורי מצורע ושער נזיר אוסרין בכל שהוא ואם היו איסורן מדבריהן לא היו אוסרין בכ"ש לפי שאין דבר מד"ס אוסר בכ"ש אלא בדשיל"מ כמבואר בפ"ק דביצה חוץ מאיסורי ע"ז שהחמירו בהן ויש להם עיקר מן התורה עכ"ל וע"כ מ"ש שאם היו אסור רק מדבריהן לא היה אוסר בכ"ש אף בדבר חשוב דהא מבואר בע"ז בגמרא שם דמתניתין לא קאמר רק בדבר שבמנין ואיסור הנאה וגם צפור דבר שבמנין וחם כן הא תנן בפ"ג דערלה מ"ג האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד דלא בטל והרי אאת"ל משום דמלא הסיט חשוב הלא גם חשוב בטל אם אינו אסור מן התורה וא"ל משום דהוי דשיל"מ תם בהקרבה ובע"מ בשחיטה דאם כן אפילו פחות ממלא הסיט לא יבטל כדתנן בסיפא במוקדשין דאוסרין בכ"ש משום דהוי דשיל"מ וע"כ מיירי בגיזי בכור שנתלש מחי שאיל"מ כמ"ש בשדה יהושיע על הירושלמי הובא בגליון המשניות דערלה ועיי"ש בתוי"ט ותו"ח ורמב"ן זה היה בהעלם עין מכנה"ג סימן ק"י בהגה"ט אות ת' ומאו"ה הובא בפרמ"ג ריש סימן ק"י דסתמו וכתבו דדבר שבמנין גם איסור דרבנן לא בטיל והנה בפיה"מ לרמב"ם בערלה שם כתב ולא נאמר בזו תעלה לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים עכ"ל ואם אינו אסור רק מדרבנן הלא מן הכתוב אין בו שום איסור

ואין לדחות דלעולם גם לרמב"ן צמר בכור איסורו מדרבנן והא דלא בטל דשאני משא מאכילה כיון דנושא כל הבגד כמו שמחלק המל"מ פ"א מהלכות משכב ומושב דזה אינו דאם כן אפילו פחות ממלא הסיט לא יתבטל והרי דוקא מלא הסיט דהוי דבר חשוב כמ"ש המפרשים והש"ך ביו"ד סימן ש"ח ובשילהי תמורה פריך גם בזה דליבטל ברוב ומשני בדעביד