תשורת ש"י רטז

דאין למשכיר קנין בגוף הפועל דרק ע"ע גופו קנוי ומש"ה ל"ד להזהב מחייב את הכסף דכך הוא דינא דאורייתא דכשקנה דבר אחד מחברו נתחייב במה שהבטיח לכשנגדו דעל אופן זה נעשה לו הקנין בשל חברו משא"כ בפועל שלא נקנה לו הפועל רק נתחייב לו לעבודתו עיי"ש סס"ד

וא"כ יש לחלק בין נתן הפרה להגוי לטפל בה לבד בעד הולדות ובין שנתן לו הפרה להאכילה מפירות הגוי דנתינת פירות מחייב למקבל ליתן מה שפסק ממש אף שלא היה בשעת פסיקה עדיין בעולם ואף דעדיין אינו רק חיוב על בעל הפרה ואין קנין לגוי בגוף הולד כיון דהיה דשלב"ל וכ"כ השער המלך בפי"ב מהלכות נדרים מ"מ כבר כתבתי לעיל כיון דא"א לסלוקי בזוזי למפרע גובה ואין קה"ג מפקיע אלא דיל"ע בשלמא הזהב מחייב את הכסף אם ישן ישן אם חדש חדש דבקניית גוף הזהב נתחייב ליתן מחירו ממש אבל כאן דלא משך הישראל מאכל שהאכיל הגוי להפרה במה קנה הישראל גוף המאכל דהא הפרה חצר מהלכת ואינו קונה כדאיתא בחו"מ סימן ר"ב סי"ג והרי צריך שיהא לו קנין בגוף הדבר כמ"ש הנה"מ הנ"ל ובאה"ע ס"ס למ"ד פליגי פוסקים באמרה האשה לאיש תן לכלב ואתקדש אני לך אם מקודשת ולמ"ד התם מקודשת מדין ערב דהוי כנתן לידה ה"נ י"ל כן אבל למ"ד א"מ לא חשוב כנתן לידה אף דאם אמרה תן לכלבי לכ"ע מקודשת משום דיש לה הנאה מ"מ לא עדיף משכירות פועל דנהנה בעבודתו מ"מ אינו מחויב ליתן גוף הדבר וסגי ליתן דמיו דלא עדיף ממעות דאין מחייב ליתן גוף הדבר דמעות אינן קונות גם אין לומר נהי דחצר מהלכת לא קונה מ"מ בשלעסה הפרה נעשה שינוי ברשות בעל הפרה דהא הפרה שלו וקנה המאכל בשינוי כדאמרינן בכתובות דף למ"ד ע"ב בתחב לו חברו כיון דלעסה קנייה דשאני התם כיון דלעסה אזי גזל ושינוי קונה לגזלן כיון דברשותו הוא אבל כאן דלא גזל ולא משך ולא נתחייב בהשבה י"ל דאין השינוי שנעשה ע"י פרתו קונה לו ועיין נה"מ סימן שנ"א ושו"ת ד"ח ח"ב בחיו"ד סימן ק"ט ואפשר נהי דחצר מהלכת אינו קונה מ"מ כאן דפרתו נתפטמה בהמאכל של הגוי וליתא בחזרה והפרה גופה קנוי לבעליה ממילא נקנה המאכל לבעל הפרה ואין לך קנין גדול מזה אם כן מתחייב ליתן הולד גופו להגוי במחיר הפיטום אשר נעשה במאכל של הגוי דהא נתפטמה באיסורי אכילה כל ימיה פוסק רמ"א ביו"ד סימן סמ"ך דאסורה באכילה דהוי כאוכל האיסור עצמו ואם אין עיקר גידולה מהאיסור דמותר משום דנתבטל האיסור ברוב ההיתר כמ"ש לבוש שם וממון של חברו שנתערב בשלו אינו בטל כדאיתא בשילהי ביצה ורמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הלכה י"ד דפסק בהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז מותרת למזבח סיים בטעמו שהרי נשתנו הרי דהבשר ושומן שנעשה מהמאכל הם כגוף המאכל רק איסור אין בו משום שנשתנה להיתר ועמ"ש בערך ש"י יו"ד סימן סמ"ך

והנה בחידושי רשב"א גיטין פ"ג דף למ"ד אהא דמלוה לכהן ומפריש עליו תרומותיו דאמר בש"ס דבעה"ב א״י לחזור בו וכהן יכול לחזור בו כתב אף דהוי דשלב"ל מ"מ בעה"ב א"י לחזור בו דל"ד לפירות דקל דבעי למשקל מרשותיה דמוכר לכן לוקח נמי מצי הדר בו משום שלא בא לעולם משום דרשותיה דבעל הדקל איתיה על הפירות אבל הכא לית ליה למשקל מידו מרשותיה דכהן בלא דעתא דכהן מזכה ליה אידא דמאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאלו רשותיה דכהן עלייהו להכי דנימא בהו דשלב"ל דהא מכי יהיב ליה ישראל לכהן הנהו דמי לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית לי ההוא זבינא עכ"ל ונ"ד נמי דמי להך דהגוי אין צריך ליטול הולד מבעל הפרה דהא ברשותו ילדה אבל זה יתכן דהגוי א"י לחזור בו אבל בעל הפרה שמכר הולד להגוי דמי להכהן שמכר התרומה דיכול לחזור בו משום דמכר דשלב"ל אבל צריך הבנה למה בעה"ב א"י לחזור וכהן יכול לחזור הא הכהן נמי אין צריך ליטול עוד כלום מרשותו של בעה"ב גם צריך להבין מה דסיים רשב"א על זה ז"ל וההוא דבב"ב דף ע"ט דקרינן יונים הבאים משובכו לשובך ומים הבאים דרך חצרו לבור דשלב"ל אע"ג דיונים בלא דעתיה ובלא הרמנא דמקדיש מנפשייהו קאזלי לשובכו של הקדש הכא לענין שלא יוכל בעה"ב לחזור בו קאמרינן דכיון דלית ליה למשקל מידי מרשותיה דכהן אע"ג דדשלב"ל הוא לא מצי הדר ביה אבל התם לענין קדושת פה ודאי דשלב"ל הוא ולא תפסה בהו קדושת פה עכ"ל ומאי קשיא ליה הא ה"נ כהן דהוא המוכר יכול לחזור בו והתם נמי המקדיש דהוא בהמוכר יכול לחזור ולא חל הקדושה על היונים והמים שיבואו אח"כ דרך רשות בעה"ב לשובך ובור של הקדש ואפשר דאה"נ בין מוכר בין לוקח א"י לחזור מה"ט שכתב הרשב"א והא דכהן יכול לחזור בו כיון דבעה"ב צריך לזכות התרומה לכהן ע"י אחר אם הכהן חוזר וצווח אינו מרוצה בזה א"א לזכות לו ע"י אחר בע"כ ממילא מוכרח הבעה"ב ליתן התרומה לכהן לקיים מצות נתינה

ולפי"ז י"ל הכא דבין הישראל בין הגוי א"י לחזור בהן כיון דהפרה ברשות הגוי והולד נולד אצלו והתה"ד דהוצרך לטעם דנעשה כאומר משום דרק בשעת התנאי היה הפרה אצלו ולא כשילדה ולהכי לא סמך על זה לבד והרמ"א דמיירי שילדה ברשות הגוי התיר בלא שום סניף אחר

אמנם י"ל כונת הרשב"א לחלק בין הכהן לבעה"ב דבעלמא נמי במכר דשלב"ל הל"ל תינח המוכר יכול לחזור דלא נתן עדיין ללוקח כלום אבל לוקח דנתן מעותיו למוכר והרי המעות בא לעולם למה יהא יכול לחזור בו מנתינת המעות וצ"ל משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל על הפירות לא נסתלק גם הלוקח ממעותיו עדיין דלא נגמר המכר עדיין אבל בעה"ב זה שנתן המעות לכהן דאין צריך ליטול כלום מרשותיה דכהן גמר ונתן המעות להכהן וא"י לחזור עוד ולבטל מעשה נתינת המעות ולפיכך הוקשה לו לרשב"א דמקדיש היונים והמים כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט יהא כנתן היונים והמים להקדש ויהא דינו כלוקח שבתרומה זו שנתן המעות לכהן דהא אינו מחוסר עוד שום מעשה לומר דלא נגמר ההקדש לזה תירץ נהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו בדבר שבא לעולם דבידו למוסרו תיכף אבל בדשלב"ל בשעת אמירה לא היה בידו למוסרו אין קדושת פיו חל על דשלב"ל דמחוסר מסירה ואינו רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור

שעא

שאלה ראובן שלח משרתו כ"פ ליקח קמח משמעון אח"ז בא שמעון ותבע מראובן דמי הקמח וראובן משיב אני תמיד נתתי מעות להמשרת ולא שלחתיו ליקח בהקפה לכאורה נראה