תשורת ש"י ריג

לאותו ישראל ולא לאחרים גם זה אינו דהא כתב הלב"ש בחידושי דינים סי' קי"ב ס"ק רכ"ו מהשפ"ד סי' ל"ט סקי"ב באומר לגוי לסרס דעבר אלפני עור הוי כסרסו בעצמו והכא החו"י ס"ל כיון דדרכם לסרס הוי גרמא דישראל ולדעתו נסתרס וזולת זה נסתפק השואל כיון דזה האיש ששלח ראובן לכפר אמר להגוי לסרס הגם דראובן לא ידע מזה אפשר אסור

ונחזי אנן דמדלא הביאו הפוסקים פרש"י דבכהן מיירי נראה דהתב"ש סי' ט"ז כתב בעשה ישראל מום בבכור לאסור גם לאחרים ודלא כהש"ך ביו"ד סימן שי"ג מתלתא טעמי חדא כדי שימחו אחרים ביד העושה ולא יעלימו עין מחמת שיהא מותר בשר הבכור להם שנית שלא יחזיקו האחרים טובה לבעל הבכור שלישי דלא ליתהנו מעברה עיי"ש וכ"ז שייך רק לדידן דקי"ל כחכמים דצורם אוזן בכור לא ישחט על מום זה אבל נפל בו ממילא אח"כ מום אחר מותר לשוחטו אך לר"א שם במשנה דאמר לא ישחט עולמת אף כשיפול בו מום אחר לא שייכי כלל הנהו תלתא טעמים לאסור גם לאחרים רק להצורם עצמו קניס ר"א להפסידו משום עברה שעשה אבל אחרים למה נאסר עליהם הא כיון דבמום שעשה בעל הבכור לא יהא מותר להם תו לא יעלימו עין ולא יחזיקי לו טובה ולא יהנו מהעברה לכן פרש"י על ר"א דבכהן מיירי נמצא לדידן דקי"ל כחכמים כעם ככהן דגם כשישראל עשה המום אסור לכהן לשוחטו על אותו מום לכן שפיר עשו כה"פ דלא הביאו פרש"י ושקטה תמיהת הלב"ש על התב"ש דאסר לאחרים והלא פרש"י בכהן מיירי ואם אסור לאחרים יוכל לאוקמוה גם בישראל שצרם ומ"מ אסור לכ"ע וגם מה שדחה הלב"ש דברי שפ"ד שכתב דגם הש"ך לא התיר לאחרים רק בדיעבד אם כבר נשחט מותר הבשר אבל מודה הש"ך דגם אחרים אסורים לשחטו והרי פרש"י בכהן מיירי הא דלא ישחט מוכח דאם הישראל צרם האוזן מותר לכהן לשחטו ולפימ"ש לק"מ דפרש"י הכי משום ר"א דלא ישחט עולמת ונראה הא דמחלק הש"ך בין לשחוט לכתחלה דאסור גם לאחרים ובין להתיר הבשר אם כבר נשחט משום דסגי לאסור לשחוט עם מום זה ממילא לא יעלימו אחרים עין כשירצה בעל הבכור לעשות מום ועוד גם לטעם התב"ש שלא יהנו מהעברה י"ל דוקא אם בזה לא מפסידין לחלוטין דעדיין יש לו תקנה כשיפול בו מום ממילא אבל להפסיד הבשר דתו אין לו תקנה לא אסרו לאחרים דל"ל בזה אין חוטא נשכר דאחרים לא חטאו

עכ"פ נמצא דאין ראיה מפרש"י דאם עשה ישראל המום שיהא מותר לכהן לשחוט או לאכול בבשרו ולכאורה יש קצת ראיה מפרש"י להיפך דהש"ס בבכורות דף ל"ד ובגיטין מ"ד בעי אי קנסו בנו אחריו ופרש"י דהבעיא לר"א דס"ל לא ישחט עולמות דתמוה מי הכריחו לפרש דהבעיא לר"א דלית הלכתא כוותיה נהי די"ל נ"מ בקנס אחר וכדמסיק הש"ס בהיזק שא"נ וכה"ג מ"מ הלא טוב יותר לומר דגם בבכור הבעיא לחכמים דעל אותו מום קנסו שלא ישחט וכדס"ל לכל הראשונים ונ"ל דפשיטא ליה לרש"י דגם לאחרים אסור במום זה כדי דלא ליתהני מעברה ויהא עכ"פ כאלו לא נעשה כלל אותו מום וממילא גם בנו אסור לשחטו על מום זה דלא עדיף מאחרים לכן פרש"י דהבעיא לר"א דאסר עולמת דזה לא נאסר לאחרים רק לכהן כמו שפירש"י במשנה לכן בעי אי קנסו בנו דאפשר בנו חמיר מאחרים והא דמסיק בנטייבה בשביעית בנו זורעה אחר שביעית הרי נהנה מהעברה י"ל משום דאם לא יזרעה יפסידו אותו שנה לגמרי דההפסד יעלה יותר מהנאה של החרישה בכה"ג לא קנסו בנו וה"נ בבכור לר"א דהקנס יותר מאלו לא עשה אביו המום דאזי היה מותר במום שנפל מאליו ולפ"ז צ"ע על הראשונים שפרשו האבעיא אי קנסו בנו בבכור לחכמים דרק על מום שעשה בעברה לא ישחוט מנ"ל לש"ס לפשוט זה מהא דשביעית דלא קנסו בנו דהתם שאני דלא קנסו בנו להפסידו יותר ממה שמרויח בהחרישה של אביו אלא כיון דקנס דרבנן הוא ודאי פסקינן ככל הראשונים זולת רש"י דגם בבכור לא קנסו בנו

נחזור לענין ראשון דאם עשה הישראל המום אין סמך מפרש"י להתיר לכהן אך הכא לא נעשה רק ע"י הגוי והתב"ש שם הוכיח דאם לא סרסו הישראל בעצמו רק ע"י אחרים מותר לאחרים רק השפ"ד הוסיף מדיליה דאם הישראל אמר לגוי לסרס דעבר אלפ"ע הוי כעשה מעצמו ובאמת אין דבריו מוכרחים כלל דהתינח אם היה הדין ברור דב"נ מוזהר על הסירוס אבל רה"פ גדולי הראשונים פסקו דאין ב"נ מצווה על הסירוס ונהי דמשום לתא דאורייתא מחמירין לכתחלה לחוש שלא ליתן לגוי לסרס כמבואר בבית שמואל באה"ע ס"ס ה' מהיכי תיתי לאסור בדיעבד כיון דהאיסור דיעבד רק קנס דרבנן ודאי יש לסמוך על רוב הפוסקים דב"נ לא מוזהר על הסירוס ולא עבר הישראל על לפ"ע כלל ובשאר מום הרי מותר לאחרים אף דנעשה ע"י אמירת הישראל לגוי

וגם להשפ"ד תינח בידוע דגוי זה שצווהו הישראל סרסו אבל באינו ידוע אפשר אמר הגוי לאחר דכמה גוים אין אומנים בזה או לא רצה לטרוח בעצמו ואם כן הוי רק לפני דלפני דליכא משום לפ"ע ובספקא בקנס דרבנן שרי

אך להנהו טעמי עכ"פ בעל הבכור אסור לאכול מאותו בשר לדעת החו"י דמה שהניחו אצל הגוי הוי כסרסו הגוי מדעת הישראל אמנם החו"י והפ"ת שהביאו לא ראו בגוף ספר א"ז דמבואר התם בסימן תשנ"ב אות ה' דהמעשה היה שסרסו השומר גוי וכתב עלה דמאן יהיב ליה מבשריה ואכיל דהיתר גמור והביא ראיה להיתר וגם התפל"מ שכתב דט"ס בש"ך וצ"ל אסור הוא מחמת שלא ראה בא"ז עצמו

ואין לומר דכאן גרע לפי שישראל השליח אמר להגוי לסרסו דהא בעל הבכור דהיינו ראובן לא צוה זה לשליח וגם השליח לא אמר להגוי בשם המשלחו ואם כן סרסו הגוי שלא מדעת בעל הבכור אף דפסקי תה"ד בסימן קס"ט כתב דאין חילוק אם הבעלים מצווין לגוי לעשות המום או ישראל אחר מצוה להגוי דבין כך ובין כך אסור היינו בעובדא של תה"ד שהישראל אמר להגוי שיעשה המום ועי"ז יהא מותר לשחוט הבכור דבזה ודאי אסור דהא הגוי נתכוין להתירו דאפילו עשה בלא אמירת ישראל אסור כמו שהובא שם ראיה מהמשנה דפ"ה דבכורות דתנן זה הכלל כל שלדעתו אסור ופרש"י שלדעתו של המטיל מום דנתכוין להתירו במום זה לשוחטו אזי אסור אבל הכא לא אמר הישראל השליח להגוי שבזה יהא מותר לשוחטו וגם שניהם לא נתכונו להתירו אלא לסרסו כדרך שאר זכרים אף שאינם בכורים ואדרבה בזה