תשורת ש"י ריב

ולא ירויח מכל מקום אם הרויח חייב ליתן הרי דהוה חיוב אם כן יש למחילה על מה לחול לכן אפי' מחל מעצמו בלא חזרת הנותן חל המחילה ואין צריך לבוא בממ"נ דאלו מהטעם דממ"נ היה אפשר לומר דאין החיוב חל עד שבא לעולם כמ"ש הרשב"א בשעבוד דאקני דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין בדשלב"ל לר"מ דעד שלא ב"ל יכול לחזור א"כ י"ל דלא מהני המחילה טרם שב"ל אם מחל מעצמו בלא חזרת הנותן אבל לפי הטעם דהחיוב חל על גופו שבא לעולם חל מיד וא"י לחזור בו חל נמי המחילה

שסו

שאלה ישראל יש לו תנור ורוצה להשכירו לאופה נכרי הנה מבואר בא"ח סימן רמ"ג דתנור דינו כמרחץ דאסור זולת אם מנהג רוב אנשי אותו מקום להשכירם ובטור איתא ורבינו האי ז"ל כתב אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל ופירש הב"י שאם השכירו שנה אחר שנה אבל מהרי"א ז"ל פירש שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג' או לד' שנים שכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למ"ע ונראה מדבריו שהיה גורס אם השכירו לשנים הרבה עכ"ל ב"י והב"ח כתב דכן ראה בספר רבינו כתיבת יד ישן אם השכירו לשנים בלמ"ד פירש שהשכירו לד' או לה' שנים אית ליה קלא וליכא חשדא וא"ש דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחלה להשכירו לכתחלה להרבה שנים ול"ח למ"ע עכ"ל כלומר דלפירש ב"י קשה איך נהגו היתר לכתחלה הא בג"ש ראשונים אסור נמצא נראין להב"ח דברי מהרי"א יותר ובש"ע כתב המחבר אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר נראה לכאורה דמחזיק רק פירושו שבב"י אך מנוה יהודה כתב על דברי הש"ע ר"ל לא מבעיא אם השכירו בבת אחת לשנים מרובות דהיינו לשלש או לארבע שנים דודאי שרי דכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא אלא אפילו לא השכירו אלא לשנה אחת אם חזר גם לשנה ב' וג' והשכירו כך מותר מכח הפרסום ויש חילוק דלצד האחד מותר מיד משא"כ צד ב' את"ד והנה נראה ראיה דאם השכירו להרבה שנים דמי למכר ממ"ש הגמ"ר פרק האומנין דאסור לפועל להשכיר עצמו על יותר מג"ש דכל טפי מג"ש נפקא ליה מתורת שכיר ודמי למוכר עצמו לעבד כדכתיב בישעי' ג"ש כימי שכיר ובפרשת ראה משנה שכר שכיר עבדך שש שנים כפל של שכיר הרי יותר מג"ש אינו שכיר ודמי למוכר עצמו לעבד ואם כן ה"נ שכירות על יותר מג"ש דמי למכר ואינו נכלל בגזרת חכז"ל שאסרו להשכיר ואם כן כיון דספר באר שבע וא"א הובאו בש"ך חו"מ סימן של"ג סקי"ז הוכיחו דג"ש מותר דהוי שכירות רק ביותר מג"ש יצא מכלל שכירות ודמי למכר ה"נ דוקא במשכיר התנור על יותר מג"ש ולפי דדרך להשכיר לשנים ולא לחדשים נקנו הב"ח לד' או לה' שנים ולא כמהרי"א לג' או לד' ואין להביא ראיה מר"פ חז"ה דהולכי אושא אמרו כיון דאכלה ג"ש נפק ליה מרשות מוכר וקיימא ברשות לוקח דהא התם רק אחר שאכלה ג"ש ולא מתחלה

שסז

שאלה על מה סמכו רבנן לשתות נוייא עם צוקר או קאווא עם חלב וצוקר והלא מבואר בש"ע א"ח סימן פ"ט ס"ג דאסור לשתות רק מים וברדב"ז סימן רל"ח כתב דאסור לשתות מים וצוקר קודם שיתפלל אם אינו חולה ונ"ל דסמכו עמ"ש ראבי' פ"ק דברכות סימן למ"ד ז"ל ואסור לאדם שיאכל קודם שיתפלל וכן נמי לשתות ונ"ל דוקא מידי דמשכר מדקא דריש ליה מאותי השלכת אחר גויך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קיבל עליו עמ"ש ובמים לא שייך גיאות וכן משמע בפרק הדר ס"ד ע"ב עכ"ל ונראה דט"ס וצ"ל דף ס"ה דמשמע שם שתוי יין לא יתפלל משום גאוה ודברי ראבי"ה הובאו במרדכי פ"ק דברכות ובהגמ"יי פ"ו מהלכות תפלה אות ד' ותמהני על הב"י ורמ"א שהשמיטו ריש דברי ראבי"ה ומרדכי והגמ"יי ולא הביאו רק סוף דבריו דמים מותר והנה בפ"ג דכריתות דף י"ג ע"ב איתא יין ושכר אל תשת אין לי אלא יין שאר משכרין מניין ת"ל ושכר אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש לוקה וברמב"ם פ"א מהלכות ביאת מקדש ה"א כתב אם שתה יין אסור לכנוס מן המזבח ולפנים היה שכור משאר משקין המשכרין אסור לכנוס למקדש אפילו מן החלב וכן אסור להורות כשהוא שתוי אפילו שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה הרי ביין לא כתב ונשתבשה דעתו רק אצל חלב וכן הובא לשונו בש"ך יו"ד סי' רמ"ב סק"כ ומ"מ נראה כיון דחלב לפעמים משכר ומשבש דעתו הוא בכלל משקה המשכר שכתב ראבי' ודוקא חלב בעין או דבש בעין מחמת המתיקות משבש דעתו אבל קאווי עם חלב וצוקר או טייא עם צוקר דאין החלב והצוקר בעין רק בא לדחות המרירות אדרבה מיישב דעתו ובלא צוקר מבלבל דאפילו חלב בעין אינו כמו יין רק אם נשתבשה דעתו ששתה הרבה ולא עירב בו מים ואז הוא מידי דמשכר ובאור זרוע הלכות תפלה סימן ק"ח כתב דוקא יין ודבש ושכר שיש בהם גיאות ואולי מזה למד רדב"ז דמים וצוקר אסור אבל אין מוכרח די"ל דוקא דבש בעין דמשכר כדלעיל דמזה מתגאה לכן אין לשתות חלב בעין לפני התפלה זולת חלש ואין לו רק חלב

שסח

שאלה ראובן הדר בעיר מסר עגלה לגוי בכפר לגדלה אח"כ בא הגוי וסיפר לראובן כי ילדה זכר וא"ל ראובן שיחזיקו כמקדם ואח"ז שלח ראובן מאנשיו לסייר נכסיו שיש לו בכפר זה ובקישור דברים אמר הגוי שאינו רוצה לסרס זכר זה מפני שיש לו תרעומות על ראובן וא"ל זה האיש שאעפ"כ יסרסו כי לא ידע שיש איסור בזה ואח"ז הביא הגוי הבכור לראובן מסורס ומסרו לכהן ופתח השואל בכחא דהיתרא מכח הרמ"א ביו"ד סי' שי"ג ס"ג בהג"ה דמותר ליתן בכור לגוי לגדלו ואם הטיל בו השומר מום מותר ואף דהחו"י בסי' ל"ד כתב דסירוס שאני כיון דדרכם לסרס הוי גרמא ממש וחשיב לדעת והובא בפתחי תשובה שם הכא שאני דמסר עגלה להגוי ולא עלה ע"ד שתתעבר במשך ימים הללו א"ד ואינו מובן דהא הגיד לו הגוי שילדה זכר וא"ל להחזיקו אצלו עוד כתב כיון דלא נעשה ברשות הכהן ורש"י בפ"ה דבכורות על משנה דצירם אוזן פירש בכהן מיירי והוכיחו מזה ריט"א שם ולב"ש דא"ל נעשה ברשות הכהן יש להתירו להכהן לשוחטו וגם זה קשה לסמוך עליו כיון דכל הפוסקים לא הביאו פרש"י זה וגם מ"ש דלהלב״ש ס"ל אם לא סרסו ישראל אלא אמר לגוי וסרסו אינו אסור רק