תשורת ש"י רו

הבית ויפסיד הלוקח דמיו ועוד לכאורה צ"ע דברי הב"מ וחוו"ד משו"ת רשב"א סימן תרפ"ו והובא ביו"ד סימן קע"ג ס"ד בהג"ה וסימן קע"ז ס"י דא"ל הילך ר' זוז מעכשיו כדי שיפול תחתיו לאומנת המלך שהוא בשין אסור דהא גם כן משמע שנותן המעות לחלוטין והרי אם ימות הנותן במתים חפשי ולא יחויב המקבל ליפול תחתיו לאומנת עוד וירויח המקבל וצ"ע דיש לחלק דהתם לפי שעתו שוה האומנת שין משא"כ ליתן איזה סך כל חדש אין ידוע כלל גם לעת עתה כמה יעלה

ובאופן שכתבת שחותנו יתחייב לזונה מן הרווחים שיעלו המעות גם כן יש חשש חדא כיון דמקבל עליו להחזיר המעות לכשתתרפא הוי המעות הלואה ואסור ליתן מה שירויח עם המעות אף דביתמי מותר קרוב לשכר ורחוק מהפסד הכא שאני דיש לה בעל המחויב לפרנסה עיין בא"ע סימן קי"ט ס"ו ובחמ"ח שם סקי"ב ועוד שמא לא יהא ריוח וממה תתפרנס

ובנוב"ת חחו"מ סמ"ו כתב במי שריבה לאחד מבניו ע"מ שיגדל יתום ויזונו דיש בו חשש רבית כיון שלא הגביל זמן ידוע ולא סך ידוע אם כן מוטל על המקבל הריבוי ההוא לקיים זה תמיד אפילו יעלה ברוב הימים יותר מהקרן ואם יפסוק מלפרנס בטלה הזכיה והר"ז כמוסר ביד חברו סך זה ושכל זמן שיתן לו סך פלוני בכל שנה א"א לו לתבוע הקרן שאסור משום רבית כמו ביו"ד סי' ק"ע בהג"ה וטו"ז וש"ך שם סק"ו דאם ערב בעד עו"כ רק על הרבית כ"ז שיעמוד הקרן אצל העו"כ והמלוה לא יוכל לכופו לפרוע ולא קצב זמן כיון דכ"ז שאין העו"כ מחזיר המעות צריך הישראל ליתן רבית לעולם אסור ועיי"ש דמלשון תנאי המוריש משמע דלא הטיל החיוב רק על הבן בחייו עיי"ש ואם כן הוי גם כן קרוב לשכר להבן דאם כל ימי חייו לא יעלה דמי המזונות כהסך שריבה לו המוריש הרי מרויח הבן אף דלא ייחד איזה יתום ומחויב הבן לגדל יתום כל ימי חייו דכך לי אם תלה הנותן בחיי עצמו או בחיי המקבל ואם כן חולק על הב"מ והחוו"ד אך לפ"ז אין ראיית הנו"ב ראיה דשאני ערב בעד הרבית דל"ל דהוי כמו"מ וספק ריוח או היזק דהא הערב לא קיבל מעות ההלואה כלל ואאת"ל דכיון דאמר תן לעו"כ הוי כנהנה בעצמו מהקרן מ"מ הרי נכסי הערב נשתעבדו לעולם אף אחר מותו כ"ז שאין העו"כ פורע הקרן ולפ"ז אפילו יהיו דברי המלוה סתומין כיון דבא להצדיק נפשו נימא דודאי דעתו רק על אופן שאין בו איסור והיינו כ"ז שיחיה הבן ואפילו א"י הדין מ"מ דעתו עפ"י תקחז"ל כמ"ש תוס' בפ"ק דערכין דף ה' וחידושי רע"ק ז"ל על יו"ד סי' רצ"ד ממילא ליכא עברה בצוואתו וצוואתו קיימת חזר השואל שאיזה סך מועט נוסף על הת"כ נתן הבעל לחותנו ונכתב בשטר שהמזונות בעד הסך הנוסף ואף דאנן סהדי דבאותו הסך מועט לא נתחייב מ"מ הוי הערמה ודרך מכר ושרי והשבתי ודאי בע"פ נדברו התנאים ומה יועיל אם הערימו בשטר ובשאילת יעב"ץ ח"ב שאלה ק"ס על נידון שאחד נתן סך מעות לחברו במתנה וחברו נתחייב לתת לו סך מועט לשנה כל ימי חייו כתב וז"ל קשה הוא בעיני כי יראה שלא יתכן להשוות את שני בע"ד על עסק כזה אם לא בהנתן ידיעה לכל אחד קודם המעשה איך ובאופן מה יקוים הדבר כדי שיסכימו עליו וכיון שתנאי זה היה בדבריהם מתחלה חוששני לו משום רבית אף שלא פרשו אותו בשעת המתנה ואפילו לא הוצרכו לגמרי להתנות תחלה רק סמכו זע"ז ולבם בטוח ששניהם יעשו אח"כ כראוי לטובת שניהם מ"מ נ"ל שיש בו משום הערמת רבית אע"ג דאינו אלא צ"א ברבית אם יאריך שנים ויעלה יותר מהסך שקיבל מהנותן תחלה את"ד וכה"ג כתב בנתיבות סימן ר"ז סט"ז ות"ד סימן רל"ט ובחו"מ סימן ר"ז בהג"ה דאם התנו תנאי ואח"כ כתבו בשטר סתם ודאי ע"ת ראשון כתבוהו

ומ"ש השואל דנתינת המזונות הוי דרך מכר הרי תנינן בפא"נ דף ס"ד ע"ב המלוה לחברו לא ישכור ממנו חצרו בפחות אף דלא פירש בשביל הלואה ואם אמר הלויני ודור בחצרי בדינר ושוה השכירות יותר לולא דאין אונאה בקרקעות הוי ר"ק כמ"ש בשו"ת רשב"א הובא בחידושי רע"ק על יו"ד סי' קס"ו

עו"כ דגם השלשת הת"כ בדרך מתנה דהרי אם תמות האשה לא יחזור לבעל כלום כבר אני הרגשתי בזה וכתבתי דהוי צ"א ברבית משום דאם תתרפא יחויב להחזיר כל דמי הת"כ אף דנתן מזונות לא ינכה והיה אפשר עוד לומר דל"ד למכר לו שדהו ואמר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי השדה דאסור לוקח לאכול פירות משום צ"א ברבית דבשדה גם כשלא יפדה אינו מרויח דהא נתן השדה במחיר המעות משא"כ הכא דנכנס על הספק באם לא תתרפא בין תמות בחיי בעלה בין אחר מות בעלה יוחלט דמי הת"כ ביד חותנו וספק זה שוה החצי לכל הפחות דאם היו מוכרין ת"כ שלה על ספק כזה לא היו נותנין בעד הת"כ רק חצי וכה"ג בריש מכות דף ג' ובתוספת שם אם כן הוי כמקבל חותנו חצי דמי הכתובה בעד התחייבות המזונות אך הרי השאילת יעב"ץ אוסר גם בנתן המעות במתנה משום שמא יעלה הסך מועט שבכל שנה יותר וכן משמע בנו"ב הנ"ל וכ"ש הכא דמתחייב להחזיר כל דמי הת"כ אם תתרפא

עו"כ דללות מבניו וב"ב וליתן להם רבית אסור רק משום דאתי למסרך כדאיתא בפא"נ דף ע"ה ובשוטה ל"ש זה. התינח אם ההלואה וחיוב הרבית בינו לבניו אבל כאן ההלואה וחיוב המזונת לפטור חתנו והוא כקיבל מאתיים מחתנו ליפול תחתיו לאומנת המלך ששוה שי"ן דאסור ועוד הא מבואר באס"ז ות"ח שם דמיירי בסמוכים על שלחנו ושלהם שלו

עו"כ דלא אסרה תורה רק ברבית הבא מיד לוה למלוה. ה"נ כן הוא דחותנו מקבל עליו לזונה ולפטור חתנו שהלוה לו ובלאה"נ אם אומר אלוך מנה ע"מ שתתן זוז לפלוני אפילו אם אותו פלוני עו"כ אפילו המלוה אינו חייב לו הוי ר"ק כמבואר ביו"ד סימן ק"ס סי"ז ועיין שו"ת תפ"ל חיו"ד סמ"ח דכתב אף דהלוה נותן לפלוני במתנה ולא מחמת רבית שהיה צריך ליתן למלוה אסור כיון דעפ"י ציווי המלוה עושה

עו"כ דהאשה יש לה ילד והתנה חותנו שלא יחויב ליתן הכתובה להילד אפילו תמות האשה אחר מות בעלה א"ל תתרפא ושכן כתב בחת"ס ח"ב מא"ע סימן ק"כ ומהסס מעלתו איך נפקיע הכתובה מן יורשיה. לא כתב החת"ס להפקיע הירושה אלא דזה שנעשה ע"ק בעד הכתובה רשאי להתנות שאינו נעשה ערב רק להאשה עצמה ולא ליורשיה אבל חיוב הבעל על עזבונו נשאר.