תשורת ש"י רה

שנ"ח סק"ו ובמשב"ז וש"ע של תניא שם סח"י ועיי"ש בסעיף י"ז דפסק גם כן להחמיר בזרעים יותר מבית סאתיים ונפרץ לחצר דמבטל דירת החצר אף בשל אדם אחד ואם כן ה"ה בעיר המעורבת וכ"כ בנחל אשכול הלכות עירובין סוף אות ג'

ודע דאין נכון לשכור הרשות יותר מעשרים שנה כיון דח"ץ פקפק הרבה על השוכרים לזמן הרבה וכך עשיתי מעשה בימי חורפי ואחר שיצא לאור שו"ת בית שלמה ראיתי שכיונתי לדעתו יעיי"ש בחא"ח סימן כ"א ובהג"ה מבן המחבר הביא מן ספר יהושע ס"ז לשכור רק על עשרה שנים כלשון הרמב"ן בבדה"ב עיי"ש ולא מצאתיה בבדק הבית אך כן מבואר בשו"ת המיוחסות סימן ר"ז ואין מזה סתירה להח"צ דכתב רק לשכור על שתי שנים דהרמב"ן מיירי להדיא ששכרו מהבעלים נכרים לבד משא"כ הח"צ דמיירי בשכרו מהבורגער מייסטר דאפשר על יותר משתי שנים יש הקפדה לבעלים ונהי דתוך זמן שלא נסתלק משררתו לא אכפת בהקפדת הבעלים אבל אם נסתלק ובעלים מקפידין ודאי מועיל ההקפדה ועיי"ש בח"צ דאם מת המשכיר תו"ז השכירות בטלה השכירות מעיקר הדין וכדעת המג"ד בסימן שפ"ב דלא כאחרונים שמקילין בזה וגם יכול לחזור בו תו"ז השכירות כיון דאינה שכירות גמורה רק סלוק רשות בעלמא תדע מדשוכרין בשבת והוא דומיא דביטול רשות דישראל אלא דהצריכו שיתן דמים כדי שלא ילמוד ישראל ממעשיו ואם כן כמו דביטול יכול לחזור בו אחר שבת דהחזיקו בו לא מהני רק לאותה שבת כמ"ש בספר המאור ה"נ בשכרו מעכו"ם דאינה רק שכירות המתרת בשבת כמו ביטול דישראל ואין בה קנין של כלום את"ד ולי אפשר לחלק דבשלמא ביטול דישראל כיון דהוא בעליו מדינא לא הועיל סילוקו דאין מסתלק משלו כדאיתא בר"פ הכותב והיה צריך הפקר גוף הקרקע כדינו רק חכז"ל חידשו דלענין הוצאה בחצר מהני ואין לך בו אלא חידושו כ"ז שאינו חוזר משא"כ עכו"ם דמבואר בראשונים ספ"ק דכתובות דאין לו חזקת בעלים בממונו וצ"ל אף דגזלו אסור היינו משום ח"ה או כמ"ש רש"ל שלא ירגיל ישראל בכזה וזה רק מוטל אקרקפתא דגברא נמצא העכו"ם אין לו קנין בנכסיו רק רשות להשתמש בו ובפחז"ה דף נ"ד נכסי עכו"ם כמדבר ומהני סילוקו עיי"ש אם כן כיון שקיבל דמי והשכיר על זמן הרי סילק עצמו על אותו זמן וכמו זר נחשב ומדינא מהני סילוקו על כל משך הזמן וגם יורשיו אין להם זכות ירושה כיון דמורישם נסתלק עד אותו זמן

ועוד כיון דביטול אינו רק סילוק רשות בעלמא ולא מקני רשותא כדאיתא בפרק הדר דף ע"א ואם כן הוא כמו הפקר ואיתא בירושלמי פרק מי שאחזו סוף ה"ג שדי מופקרת מעכשיו ולאחר שלשים יום אינו הפקר וכתב בח"ר שם דף ע"ב משום דאינו מועיל הפקר כשמשייר הפירות לעצמן ובקצו"ח סימן רנ"ח אסברה דהפקר ילפינן מונטשתה צ"ל בלא שיור ואם כן כ"ש בנסתלק רק מרשותו בהליכה והוצאה דגוף הקרקע נשאר לו ואגיד גביה דלא מהני מדינא רק הם אמרו להקל בעירוב לאותו שבת משא"כ בעכו"ם דאינו בעלים של נכסיו דראה ויתר וממילא הוא הפקר רק שלא ברצונו אסור משום ח"ה ושלא ירגיל עצמו ואין לעכו"ם רק רשות להשתמש וכיון דסילק עצמו מהרשות לא נשאר לו כלום ואף דשמיטה גופא אין הפקר רק הפירות שאני פירות דלגמרי הו הפקר ה"נ יכול להפקיר הפירות לבד אבל ביטול רשות אינו רק לשימוש וזה דבר שאין בו ממש ולא מהני רק במפקיר הקרקע לשימוש שעליה כמו אויר ודירה כדאיתא בחו"מ ריש סימן רי"ב ועיי"ש בב"י וסמ"ע וטו"ז וכיון דצריך להפקיר הקרקע לשימוש הרי שייר לעצמו גוף הקרקע דלא הפקירה רק לשימוש ול"ד לשמיטה וזה כ"ש מהפקיר גוף הקרקע ושייר לעצמו הפירות שיגדלו בה איזה זמן דלא מהני אף דק"פ לאו כקה"ג והפקיר העיקר

ולענין החוט דצ"ל ע"ג הקנים פה לא הניחו הגוים רק באופן שע"ג הקנים תחוב מסמר ועל המסמר כקדרה קטנה וחלל הקדרה דבוק ע"י מתכת במסמר ואחורי הקדרה יש בו חריץ והחוט נתון תוך החריץ ונכרך ע"ג הקדרה והוריתי דשפיר דמי כיון דהקנה עב מן הקדרה הרי החוט מתוח ע"ג קצה הקנה מלמעלה ואף דאינו נוגע בקנה שפיר דמי כדאיתא בסימן שס"ב סי"א וזה נראה טעם הפרמ"ג בסימן שס"ג דמתיר לנעוץ יתד בראש הקנה ולכרוך ע"ג היתד אף דמחובר היתד עם הקנה ונעשה אחד ונמצא החוט כרוך מן הצד אע"כ משום דקנה עב מן היתד נמצא החוט ע"ג הקנה בקצהו הסמוך לחלל הפרצה ואח"כ מצאתי בשו"ת חס"ל חא"ח סימן ל"א שכ"כ ולפ"ז אם המסמר בראשו עב כמו הקנה ותחב ראשו החד תוך הקנה וכרך החוט בראש מסמר בצדו פסול וכן אם כפה כלי על ראש הקנה ואין יוצא מעובי הקנה יותר מן הכלי וכרך החוט על הכלי מן הצד פסול אף דלא נתחבר הכלי לקנה מ"מ אינו צורת הפתח כיון דאין המשקוף ע"ג הקנה אך אם יש חריץ מאחורי הכלי והוא על ראשו והחוט מתוח תוך החריץ אפילו אם הכלי עב כמו הקנה או עשה חריץ בקנה עצמו על ראשו נראה גם כן דש"ד לפי מה שהביא בשו"ת חס"ל שם מן המקו"ח שאם חתך בתוך הקנים וכרך החבל ע"ג דכשר וסיים בטעמו דכל המותר כפסיק דמי ואין הספר מקו"ח אצלי ואפשר כונתו שחתך בתוך הקנים בצדם מ"מ זיל בתר טעמא

שנח

שאלת מי שנשתטית אשתו אם יכול להתפשר עם חותנו שישליש אצל חותנו דמי הכתובה ויתחייב חותנו להחזיק בתו ולזונה ולכשתתרפא יתן לה דמי הכתובה בלא ניכוי שכר מזונות ועל סמך זה יתירו מאה רבנים לישא אחרת ושכ"כ בשו"מ מהדורא רביעאה ח"ג סימן צ"ט את"ד הנה אם הפשר באופן שאם תמות אשתו בחיי בעלה טרם שתתרפא ותקבל ג"פ יחזיר האב דמי הכתובה לבעלה כיון דפטור מכתובה הרי הדמים הלואה אצל חותנו ואסור לזונה דהוי רבית וגם אם הפשר שיוחלט המעות אצל חותנו אם תמות רק אם תתרפא יחזיר לה המעות מ"מ הוי צ"א ברבית דהא אם תתרפא יחזיר המעות נמצא אז הוי רק הלואה ואף דיש לצדד עפ"י מ"ש בית מאיר ס"ס קע"ז וחוו"ד ס"ס קס"ו דה"נ אפשר שתמות בקרב ימים ולא יעלה שכר המזונות כסך הכתובה וירויח מ"מ י"ל שאני נידון דדהו דנתן המעות לחלוטין שלא יחויב להחזיר לעולם רק בחיי הנותן יחויב המקבל ליתן סך מיעוט לנותן כל חדש והוי כמו"מ להרויח או להפסיד משא"כ הכא דמקבל חותנו עליו להחזיר כל המעות כשתתרפא הוי צ"א ברבית כמו מכר לו בית או שדה וא"ל המוכר לכשיהא לי מעות תחזיר לי המקח דקי"ל בפא"נ דף ס"ה ע"ב וביו"ד סימן קע"ד דאסור אף דהתם אפשר ישרף