תשורת ש"י רג

הנשואין והרי היא כארוסה עדיין כיון שאינה ראויה לבעילה עיי"ש דין ב' וא"כ איך כתב בהלכות אבל דמותר לארס ולכנוס אלא שאסור לבוא עליה תוך ל"י דהא כיון שאסור לבוא עליה א"כ אינו נשואין ואפשר לפימ"ש בת"י בפרק כירה דף מ"ג אהא דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן דדוקא באיסור דרבנן אמרינן כן ולא באיסור דאורייתא וכן הוא בפרק בכל מערבין דף ל"ח ע"ב הואיל ואי בעי אמר מצי אמר כמאן דאמר דמי אע"ג דאסור לומר מדרבנן עיי"ש בק"נ אות ל"ו וה"נ י"ל דשאני בין אינה ראויה לבעילה מחמת שהיא נדה דהיא איסור דאורייתא לבין א"ר לבעילה מחמת אבלות דהיא רק איסור דרבנן או אפשר לחלק דנדה מחוסרת נקיים וטבילה משא"כ באבלות דזמן ממילא אתי עיין במל"מ פ"ד מה"א ה"ז ונה"מ סימן רי"א אמנם י"ל דמ"ש הרמב"ם ולכנוס מיד אין כונתו דזה הוי נישואין לקנותה אלא מותר לכנסה לביתו דזולת שצריך לשימושה אסור להכניסה לביתו אפילו ירצה להעמיד שומרים וכמ"ש בשעה"מ בחופת חתנים סימן זיין וסימן טית בדעת הרמב"ם ובזה מדויק לשון הרמב"ם דפתח בלשון נשואין וסיים בלשון כניסה ומ"מ העיקר כמ"ש בתחלה מדכתב דאם אין לו בנים קטנים הר"ז אסור לישא אבל כשיש לו בנים קטנים מותר לארס ולכנוס מיד משמע מלשון אבל דבזה מותר לישא ממש והא דנקט לשון לכנוס משום דההיתר כדי לשמשו או לבנים קטנים שלו וא"כ דוקא לכנוס לביתו אבל לעשות נשואין ולא תשאר אצלו עד לאחר ל"י אסור ולכאורה י"ל הא דכתב הרמב"ם בפ"י מה"א דאם היתה נדה אעפ"י שנתייחד עמה הרי היא כארוסה עדיין משום דאסור להתייחד ועיין ב"ש סימן ס"א סק"ב וא"כ כאן דמותר להתייחד אף דאסור לבוא עליה הוי נישואין אך בשעה"מ בחופת חתנים ס"ט השיג על הב"ש והנה גם המחבר בא"ח סימן נ"ה כתב דיחוד הוא הנקרא כניסה לחופה והוא נקרא נשואין וא"כ ביו"ד סימן שצ"ב שכתב דמותר לארסה ולכנוס תוך ל"י רק אסור לבוא עליה עכצ"ל דמותר להתייחד עמה עוד נראה הא דהוי נשואין אף דאסור בביאה כל ל"י אף דהוכיח השעה"מ דביאת איסור קונה מ"מ י"ל שאני ביאה דאיכא הנאת ביאה ובההוא הנאה גמר ומשתעבד אבל יחוד דקונה משום דראוי לביאה אם אסור בביאה ליכא הנאה אך י"ל כיון דמצוה קעביד בנישואין כמ"ש הב"ח דמה"ט מותר לישא תוך ל"י אף דאסור בביאה א"כ י"ל דגמר ומשתעבד משום המצוה דהא איתא בבכורת דף ח"י ע"ב ברועה כהן דבע"ה מקני לו מקום בחצרו משום דניחא ליה דליתעביד מצוה ורע"ק ל"פ על ר"ט רק במקום פסידא לא מקני ליה וכתבו תוס' שם דאפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה ואף דבפרק כל פסולי המוקדשין דף ל"ה ע"ב כתבו דמיירי ברגיל ליתן לו היינו משום דאל"כ אפשר אין רצונו ליתן לכהן זה וא"כ הא דמתייחד עמה לשום נישואין הרי רוצה שיחולי הנישואין א"כ אף דאסורה בביאה וליכא הנאה מ"מ משום המצוה גמרי ומקני הוא היא ואמנם ביחוד של איסור דהוי מצוה הבא בעברה ל"ל כן ע"כ נשארה ארוסה ע"כ באבלות דמותר להתייחד עמה דהא התירו לו הנישואין דהיינו ייחוד לכן חלין הנישואין אף דא"ר לבעילה ויצא לרמב"ם זה מירושלמי פרק החולץ דאמר שם ר"ט מתה אשתו וכנס מיד אחותה ואעפי"כ לא בא עליה עד לאחר ל"י הרי דכנסה דהיינו נישואין ור"ט לשיטתו בבכורות שם דמשום המצוה גמר ומקני וגם רע"ק ל"פ רק משום פסידא והכא נגד מה דהוא משתעבד לאשתו משתעבדת לו בהרבה דברים

שנו

שאלה יצא קול דבר מכוער על רב והורידוהו הקהל והביא לו הרב שלשה רבנים וקראו לרה"ק לדון בפניהם ולא רצה ועשו פס"ד לזכות הרב ולא צייתי הקהל רק לדון בזבל"א וזבל"א ורוצה הרב לברור לו אחד מהשלשה אם יכולין הקהל לעכב מחמת דברי הש"ך בחו"מ סימן טו"ב סק"ט ופרש"י בכתובות דף כ"א סוף ע"ב הנה במהרי"ט ח"ב חחו"מ העלה בסימן פ' דכל שאינו נגיעת ממון ל"ח נגיעה ויישב דברי רש"י דאין ראיה משם אך בסימן ע"ט העלה דב"ד שדנו ועשו פסק פסולים לדון בזה בין שני הבע"ד עם עוד דיינים אחרים דיחזוקי דיבורם דכסיפא להו לחזור דיאמר תחלה טעו ועתה האחרים החזירם עיי"ש ויל"ע בדברי הש"ך דבר"ס ח"י הביא דברי באר שבע סימן ע"ד דדיין שגלה דעתו קודם אסור לדון וסיים דצ"ע ואלו בסימן טו"ב הביא דעת רשד"ם דאינו רשאי לדון ולא הניח בצ"ע ונראה משום דברשד"ם מבואר הטעם דהוי נוגע ולפ"ז אם שני בע"ד מתרצים בו לא גרע מקבלו קא"פ ואם לא פסק עדיין אף דשמע מעיקרא טענת בע"ד אחד שלא בפני חברו כשר לדון אפילו בלא רצון בע"ד השני כמבואר שם משא"כ הבאר שבע אוסר משום דצריכין הב"ד להוציא הבע"ד שלא ידעו מי המחייב ומי המזכה שלא יבא לשנאת הדין ומשום לא תלך רכיל וכמבואר שם וא"כ זה אסור אפילו ברצון השני בע"ד דהא מוציאין כל אדם לחוץ בע"כ דבע"ד נמי ולכן דייק הש"ך דבר"ס ח"י כתב דאסור ובסימן טו"ב כתב דאינו רשאי דאינו איסור רק אין לו רשות על בע"ד השני לכופו והא דסיים בסימן ח"י דצ"ע חדא דהא מהרשד"ם דכתב רק דנוגע מוכח דזולת זה ליכא איסור ועוד דבשלמא א"ל יוציאו הבע"ד ידעו מי החייב ומי המזכה אבל כשגלה דעתו מכבר לא ידעו הבע"ד דשאר הדיינים לא הסכימו כולם לדבריו מדעת עצמם וגם אפשר אף דכבר גלה דעתו מ"מ עכשיו שבא לפסוק הלכה למעשה דייק יותר כמבואר בפי"נ דף ק"ל ע"ב ואי לאו דודאי דינא הכי היה חוזר בו ויל"ע דבסימן טו"ב החליט הש"ך כרשד"ם ובסימן ל"ג סי"ב כתב רמ"א דחוזר ומעיד אם לא נפסק הדין וגם הש"ך דכתב משום דעביד לאחזוקי דיבירו ה"ד אם כבר נפסק הדין וכמ"ש בנו"ב חא"ע סימן כ"ז גם בתומים שם ואחרונים כתבו דיכול לחזור ולהעיד ואף דמהרלנ"ח שהובא ברשד"ם שם הוכיח מפרק הערל דף ע"ז דת"ח שאמר כך מקבלני אם לאחר מעשה אומר אין שומעין לו הא תוס' שם כתבו דדוקא בדבר הנוגע לדידיה וכ"פ רמ"א בהג"ה יו"ד ס"ס רמ"ב וכמ"ש בטי"ג בש"א בשם גרשון סקל"ו וא"כ מוכח מהם דמשום אחזוקי דיבוריה לבד אינו פסול להעיד ונראה לפימ"ש בחידושי לא"ע סימן טו"ב ס"ב דחשש זה אינו רק דרבנן ובמלתא דלא מהימן רק מדרבנן נעשה כנוגע משא"כ בדבר שנאמן מן התורה לא פסלוהו רבנן מחשש נוגע כשאינו נגיעת ממון א"כ י"ל בשלמא לפסלו מלחזור ולהעיד אי אפשר כיון דא"י להעיד רק מי שראה וידע ויפסידו זכות הבע"ד משא"כ להיות דיין אפשר להושיב דיינים אחרים והוי כלכתחלה וכה"ג כתבו תוס' בפ"ק