תשורת ש"י רא

רבנן תקנתא דאתי בה לידי תקלה ואם לא עכשיו אפשר ברבות הימים וא"ל יחויבו הקהל לסותרו דלא מצינו בש"ס לכוף על זה וקידרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימי ושמא ישאר כך כדאיתא בפרק לא יחפור דף כ"ד ע"ב

נמצא דעת המבי"ט לית מאן דפליג עליו וגם המ"ב ומ"ש שבמג"א ס"ק ט"ז מתירין למכור אפילו העצים וליבני ומה שהקשה המג"א עליהם תירץ הא"ר ופסק כוותייהו

ועלה בלבי לומר דדין בהכנ"ס דכרכים דאסור למכור אפילו בזט"ה במא"ה היינו ע"ד שכתב בשו"ת רשב"א שנהגו בהרבה מקומות דהבכנ"ס מסורה לרבים שאין קנויין לבעלים ידועים ואם יבואו ממקומות אחרים להתפלל שם אין שום אחד מבני העיר יכול לדחותו אבל עכשיו דהמנהג בכל מקומות למכור מקומות הבכנ"ס לאחזת עולם ומי שיבא לישב על מקומות הנמכרים יכול לדחותו ואם מניחו אינו רק כארח אף דקבצו מאחרים לסיוע הבנין על דעת המנהג נדבו שיהא נמכר ללוקחי המקומות ואינו ביהכנ"ס דעלמא ואח"כ מצאתי בשו"ת פנ"י ח"א ס"ז שכ"כ ואף אם כתבו רק לסניף מ"מ ראוי לצרפו לשאר טעמים

וכתב עו"ש הא דאמר הש"ס של כרכים דמעלמא אתי לה אין פירושו דאתי לה לסחורה וממילא נכנסין לביהכנ"ס אלא פירושו דאתי בכונה להתפלל באותו ביהכנ"ס דכרך רבים סמוכין להאי ביהכנ"ס והולכין שם להתפלל והיא ביהכנ"ס שלהם והמ"ב בסל"ג כתב אף דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא דרך ארעי לאו כרך הוא אפילו גם אחרים סייעו לבנין הביכנ"ס ואם כן זאת העיר דלא קביעי בה מעלמא רק בד' פרקים בשנה באים על יום השוק וטרידי בשוק ל"ח ביהכנ"ס דכרכים

ומה ששאל אם אחרי נמכר הביכנ"ס וקרקעו אם מותר להעמיד שם מרחץ מחמת דמהרמ"ל בתשובה נ"ט כתב לעשות רק גן ירק אלא דעל הקרקע לא סייעו ממקומות אחרים וי"ל אין דינו כביהכנ"ס דכרכים הנה בזה אין חילוק בין כפר לכרך דטעמו דמהר"ם שלא להעמיד שם דבר מגונה אלא כיון דמדינא שרי כל הארבע דברים כמבואר בסי' קנ"ג ס"ט ומהרמ"ל לא אסר רק כתב לעשות כן לרווחא דמלתא וכגון דא דנחוץ להקהל כי אין להם מקום מוכשר כזה וכבר כתבתי דצורכי רבים דהוי מצוה וכ"ש זה לעשות מקוה ומרחץ דצורך גדול ומצוה רבה היא בכזה לא יאמר מהרמ"ל לדחוק הציבור בדבר שאין בו איסור מדינא לכן דעתי נוטה שיעשו אסיפה שיהא שם כל או רוב אנשי העיר והטובי עיר והרב וימכרו הביכנ"ס עם המקום מכירה אמיתית בפירש שלא יוכרח הקונה לחזור ולמכור וגם ישלם הקונה דמי המקח במזומנים לא בהקפה ואח"כ אם ירצה הקונה למכור להקהל יקנו ממנו ויעשו על המקום ועם העצים ואבנים הנחוץ לקהל

שנד

שאלה ראובן שלח שליח מוחזק לחלל שבת על ליסטאציא שנעשה על רגאל בשבת לשכור לו הרגאל ובא שמעון להוסיף על פסיקת השליח ופסק לו השליח מאה ז"כ למען לא יוסף ונשאר הרגאל ביד ראובן ואחר שנה נשכר שנית הרגאל והלך ראובן בעצמו ובא גם שמעון ופסק לו ראובן ליתן לו משך שכירת הרגאל יי"ש בפחות ממה שיש לו ליטול כפי הקצוב לו מנימוסי המדינה ועתה ככלות אותם שנים טען ראובן שהחזקה שלו מחמת שהחזיק ג"ש ושמעון טוען שנטל בשנה ראשונה המאה ז"כ מראובן ובשתי שנים שאחריו נתן לו ראובן היי"ש בזול והוא בעד חלקו ברגאל והוי כשותף

הנה יש לדון דגם ראובן אין לו חזקה דכל עיקרו מתקנה ומעיקרא בא לידו ע"י איסור דמו"מ אסור בשבת וכשהשליח מוחזק ישלד"ע כדאיתא בחו"מ סימן שפ"ח סט"ו בהג"ה ובלאה"נ חייב בד"ש כדאיתא בפ"ב דקידושין דף מ"ג וכיון דעביד איסורא לא תקנו לו עיין מל"מ פ"ט מזכיה

ומלבד זה יש להעיר על מה דדשו רבים בליסטאציא כאשר עשה ראובן דלדעתי איסור גמור הוא דמונע אחרים לשכור הרגאל בשוויה והוא שוכרה בזול דלא יהא רק גרמא חייב כשהוא נהנה כמ"ש הרא"ש בפרק כיצד הרגל ובחו"מ סימן שס"ג ס"ו וזה חמיר מגונב המכס שבחו"מ סי' שס"ט ס"ו דהכא אינו הפקעת הלואה אלא נוטל תחלה בערמה ובגנבה וגם בדד"מ אינו רשאי וכיון דהחזיק באיסור לא תקנו לו ועיין שע"מ סכ"ו סק"ב

ואם בא ליד ראובן בהיתר טענת שמעון אינה טענה דמה שפסק השליח ליתן לשמעון אף כששמע ראובן נתרצה לא אהני על למפרע כיון דבשעה שפסק השליח לשמעון ל"ל אכן סהדי דזכות הוא לראובן דשמא היה סומך ראובן שלא יוסיף עוד שמעון עד מאה ז"כ וכל היכא דליכא אנן סהדי בשעת מעשה השליח שלא מדעת המשלח ל"ל דמהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש בתה"ד ס"ס קפ"ח וכ"ש כאן דהוי איסור לעשות אותו ערמה וכמ"ש וברי"ף פרק האיש מקדש בקטנה שנתקדשה של"מ אביה פסק דאפילו שמע אביה אח"כ ונתרצה לא אמרינן איגלאי למפרע דזכות הוא לו וכ"פ באה"ע סימן ל"ז והר"ן וש"פ

החולקים על הרי"ף הוא מטעם דמצוה רמיא על האב וכמ"ש הר"ן והובא בב"ש שם סקי"ח נמצא פטור היה ראובן מליתן המאה ז"כ לשמעון ומה שנתן לו מתנה בעלמא יהיב או שלא יהא להשליח תרעומות עליו אם כן לא נטל שמעון שום חלק מהרגאל

וגם בלא"ה וגם מה שפסק ראובן בליסטאציא הנעשה אחר אותו שנה להוזיל היי"ש לשמעון אינו חלק ריוח מהרגאל דכבר ביארתי בערך ש"י בסי' רל"ז סס"א דאם ראובן שכר רגאל בעדו ובעד שמעון ולא נתן לו שמעון מעות ולא אמר לראובן שיוזיף לו מעות על קאפציא ועל שכירות וגם לא נעשה שמעון שותף להיזק רק לריוח והמשכיר גם כן לא ידע שראובן שוכרו גם בעד שמעון אזי אין לשמעון שום חלק ברגאל גם בריוח עיי"ש ול"ד זה למ"ש רמ"א בא"ח סימן ש"ע ס"ב בשם מהרי"ק דהתם כששכרו ראובן בעדו ובעד שמעון או דשמעון נתן מעות גם כן או דא"ל לראובן אוזיף לי דקנאו לו מעותיו נמי ואם כן מה שנתן אח"כ ראובן לשמעון אינו בעד חלקו בריוח כיון דאינו שותף כלל רק מחמת שהבטיחו ליתן לו שלא יוסיף עליו

מה שנתקשה בתשובת הב"ח סימן סמ"ך בהא דקהל היה להם חזקה בראנדי ואח"כ תקנו שכל מי שישכור הראנדי יתן חמשים שאק לשנה לקהל ואחר ארבעים שנה רוצים הקהל לשכור הראנדי ופסק הב"ח דזכות רבים עדיף מיחידים ותיפוק לו דקהל