תשורת ש"י קצא

בן מלשין או רשע ב"ר והוא רשע ב"צ פטור ולשבו"י חייב דרשע או מלשין יש להם תקנה בתשובה

שלח

עמ"ש בערך ש"י סימן תכ"ז דאוצרות פטורין ממעקה משום דכתיב ביתך אבל במזוזה אתרבי מבשעריך השיג חכ"א דזה רק לענין עברת הלאו כתוב ול״ת דמים בביתך אבל מ"ע כי תבנה בית ועשית מעקה לגגך לא כתיב ביתך ומשמעו כל בית אף בית אוצרות

הנה אם היה כתוב לגג היה אפ"ל כן אבל כתיב לגגך היינו המיוחד לך וכמו ביתך

שלט עמ"ש בערך ש"י סוף הספר על השמטת שתיה מן הנהרות ביד אחד ביום השיב אחד משום דכבר כתב שלא יניח פיו על סילון המקלח דהיינו גם ביום. זה אינו דהתם ודאי ל"ש יום או לילה דא"א לראות מה תוך הסילון במים שבאים מרחוק אבל שותה ביד יכול לראות ביום רק החשש מפני שממהר לשתות וזה לא נשמע אסילון

עוד השיב על מה שהקשתי למה לא חששו לאיסור שתיית שרץ המים דתחלה לא מחזיקינן איסורא ואם ירגיש בפיו יקיאנו וא"ל יהא אפשר יהא לא אפשר ולא מיכוין דמותר. לא כן הוא דלא מיכוין מותר רק בהנאה שאינו של אכילה אבל בהנאה דאכילה מתעסק בחלבים חייב שכן נהנה כדאיתא בכריתות פ"ד י"ט ע"ב ובליעה בלא לעיסה נמי חייב משום הנאת גרונו ומיעיו כדאיתא בפרק אלו נערות דף למ"ד ע"ב דרק אם תחב לו חבירו באונס פטור וכאן אין אונס מתחלתו

ומ"ש דלא מחזיקינן איסורא לא נ"ל בנהרות ואגמים דשם רמש ואין מספר וכל מיעוט דשכיח אסור בלא בדיקה כדאיתא ביו"ד סימן ל"ט לענין ריאה ובסימן פ"ד ס"ח

שמ עמ"ש בערך ש"י יו"ד סימן מ"ב הא דמתיר הבה"ג לטעום המרה בלשונו ובשאר איסור אסור לטעום דבשאר איסור החשש שיאכלנו משא"כ הכא דמחזיר עליו לידע אם אסור ליכא חשש זה כדאיתא בפ"ק דפסחים דף י"א הוא עצמו מחזיר עליו לבערו הקשה לי אחד הא בסימן תמ"ו בא"ח איתא אם נפל חמץ מגגו של גוי על גגו של ישראל דוחפו בקנה וכתבו שם הריב"ש ותה"ד דביד לא שמא ישכח ויאכלנו ויפה הקשה אך אין מזה תפיסה על בה"ג נהי דהא דדוחפו בקנה הוא בירושלמי פ"ב דפסחים מ"מ הפר"ח בסימן תמ"ו כתב דאורחא דמלתא נקט אבל מותר נמי ביד כיון דהוא עצמו רוצה לסלקו מן הגג משום דאסור ל"ח שיאכלנו כמו במחזיר עליו לשורפו או דגם מחזיר עליו לשורפו אינו מועיל רק בע"פ אחר שש דלית בו איסור כרת עיי"ש אמנם גם לדעת הריב"ש ותה"ד דמחלקי דמחזיר עליו לשורפו עדיף שלא ישכח ויאכלנו אבל כשרוצה רק לסלקו מהגג חיישינן שיאכלנו אף דלפ"ז אין משם ראיה לדברי מ"מ סתירה ליכא דשא"ה דהוי איסור כרת וחששו בו יותר והחמירה תורה דבל יראה וב"י ועוד כיון דמדינא א"צ לסלקו מהגג דאין החמץ שלו רק חכז"ל אמרו כדי שלא יבא למכשול אין להם לתקן רק בדבר שאפילו בדרך רחוק לא יבא מחמת תקנתם לידי מכשול כמ"ש במק"א בשם רמב"ן פ"ג דב"מ דף ל"ט וריטב"א פ"ב דכתובות ד"כ משא"כ כאן לאסרו לטועמו אין לנו כיון דרחוק הוא שישכח ויאכלנו כיון דזה מגמתו לידע אם אסור באכילה

ועוד התם דאפשר ע"י קנה שאני ולולא דבריהם שנדחקו מאד לומר הטעם שמא יבא לאוכלו היה נ"ל דטעם הירושלמי משום מראית עין דהרואה שנוטלה בידו יאמר שנוטלו לעצמו ורוצה לזכות בחמץ ועוברים ושבים לא ימתינו עד שיניחנו על גגו של עכו"ם והריב"ש בסימן ת"א הביא מהרי"ץ גיאות הא דדוחפו בקנה והריב"ש נתן הטעם שלא יאכלנו ואיני יודע מי דחקו לחלק את השוים ויותר א"ל דהרואה שנותן ידיו על החמץ יאמר שרוצה ליטלו לעצמו ולהבריחו מן הגוי ועיין נוב"ת חיו"ד סימן קכ"ב

שמא ע"ד איש שנשתטית אשתו זה כמה שנים ונתרחקה מבעלה וילדה ממזר והביא מעלתו מ"ש הרי"ם בשו"ת חא"ע סל"ו היכא דיש ספק אי תיקן רגמ"ה במקום מצוה שלא לישא ב"נ אמרינן דאין לחוש גם להחרם אף דחרם דאורייתא דמקודם תיקן שלא לישא ב"נ ואח"כ החרים העובר על התקנה וכיון דספק תקנה לקולא תו גם חרם אין כאן והביא מעלתו ראיה לדבריו מחו"מ סימן ס"ז ס"ו בהג"ה. אינו ראיה דהתם שמטה ודאי פוטר את הלוה ולא נשבע לפרוע רק על מה שחייב בלא השבועה משא"כ בתקנת רגמ"ה אטו משום דמספ"ל נימא ודאי לא תיקן רק מחמת הספק מקילין אבל בחרם דהוי ספק דאורייתא יש לחוש אולי גם בכה"ג תיקן ועלה קאי נמי החרם

ובעבוה"ג שאלה ס"ח נשאל לענין תקנת שו"ם ומת הולד אחר מיתת אמו תוך ל"י ללידתו דהוי ספק אם הוא זרע של קיימא ובכה"ג לא תקנו להחזיר לאביה הנדן ופסק להחזיר כיון דגזרו בחרם והביא ממהריב"ל בשלישית סימן קי"ד בנכתב בכתובה תנאים כפי תקנת המדינה ונשבע הבעל לקיים התנאים ונולד ספק אם בכה"ג תקנו וכתב נהי דהמע"ה מ"מ בנשבע ספקו להחמיר ושדא בה נרגא דאיכא למימר שלא חייב הבעל את עצמו אלא במה שיהיה חייב מן הדין הגמור ולהבטיחו שיקיים מה שיהא חייב מה"ד ויציית דינא וכתב עלה העבוה"ג דזה לא שייך בנ"ד כיון שבאין על הבעל מצד תקנת שו"ם וכתב עליו בשו"ת יד אלי' שאלה ע"ח דא"י שום חילוק בזה דאף מה שעשו בחרם היינו שיציית דין מה שיפסקו עליו בזה לקיים התקנה יעיי"ש ונ"ל דעבוה"ג הבין בכונת מהריב"ל דדוקא מה שמחייב האדם בעצמו את עצמו אמרינן דלא חייב א"ע רק על הפחות שבחיוב האפשרי וכמ"ש תוספת ר"פ השולח בד"ה מבוטלת אהא דאיתא שם בטל שתי לשונות משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו לשון הטוב לו וכן איתא בב"מ דף ק"ד לחלק בין אמר חוכר בין דאמר מחכיר וכה"ג כתב המבי"ט בסימן רי"ח ובנתיבות בכללי תפיסה אות י"א דלאו מחית אינש נפשיה לספיקא ולא חייב עצמו רק מה שיהא חייב בודאי ובשו"ת ד"ח ח"ר חחו"מ סל"ה כתב דגם בנדר ושבועה אין לחייבו רק בפחות שיוכל להיות ולא מטעם ספק רק שכן מסתמא כונתו על הפחות עיי"ש וזה לא שייך באם מתקני התקנה גזרו בחרם דמה חזית דרוצים בטובת הבעל יותר מטובת שכנגדו וזה מדויק במהריב"ל שכתב שלא חייב הבעל את עצמו ואם גוף החיוב היה גם כן רק מעצמו ה"א כן בגוף החיוב