תשורת ש"י קפט

העגלה והשייך לסוסים ימכרו וכיון שנעשה בערכאות וגם על פי הוראות ב"ד וכל בע"ג יעשו כן יתפרסם הדבר ולא יהא חשש רואים ובלא"ה נמי דעת ספר החיים בסימן רמ"ד דבמכירה אין חשש מראית עין וכיון דשכר שבת של הגוי ליכא משום שליחות דאדעתא דנפשיה עביד וליכא בזה משום אמירה לגוי שבות כמ"ש נ"י בפרק הפועלים דבמלאכת הגוי והכלים של גוי ואינו עושה בשל ישראל ליכא משום אמירה לגוי ובשו"ת ב"ח החדשות שאלה ב' כתב להוכיח מהגמ"ר דאין אמירה לגוי שבות אלא כשמצוהו לעשות בשל ישראל אבל כשמצוהו לעשות בשל עצמו אף שהישראל נהנה מותר וכ"כ הרי"ק שבכ"מ פ"א מהלכות כלאים ה"ג הובא בהגהות רב"פ ז"ל בא"ח סימן ש"ז

שלא

מה שתמה עמ"ש בחיבורי ערך ש"י בסימן ד' אהא דרב יוסף מעשי אגיטא ופריך לו אביי והא אנן הדיוטות משום דר"י סומא היה ופטור מהמצות ול"ש בו ערבות ותמה דהא בפרק החובל פליגי רבנן ור"י אי סומא חייב בכל המצות וי"ל רב יוסף דס"ל כמאן דמחייב ובפרט דהלכה כמאן דמחייב. לק"מ דרב יוסף מספ"ל הלכה כמאן כמבואר בפרק החובל דפ"ז ואיך עשה מעשה כמאן דמחייב. עוד הביא מהפר"ח א"ח סימן כ"ג שהוכיח דהלכה דסומא חייב ורב יוסף גופא ס"ל הכי. ז"ל הפר"ח שם גרסינן בפע"פ דף קט"ו ע"ב אראב"י סומא פטור מלומר הגדה דכתיב בעבור זה ואקשינן והא רב יוסף ור"ש הוי אמרי הגדה בביתם ומשני קסברי ר"י ור"ש מצה בזה"ז דרבנן ופרכינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כלומר וכיון דלא מחוייב סומא אפילו במצה דאורייתא ליפטרו נמי במצה דרבנן ומשנינן דדרשו בעבור זה לענין אחר וס"ל דמיחייבו במצה דאורייתא וה"ה במצה דרבנן ומוכח להדיא דכולהו ס"ל דסומא חייב במצות מדאורייתא דאל"כ הק"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפילו ראב"י לא קאמר אלא משום דגמיר גז"ש הא בעלמא חייב מן התורה עכ"ל וכבר קדמו בראיה זאת יש"ש בפרק החובל סי' כ"ף וגם אני כתבתי בערך ש"י שם רק אפשר דדעת ר' ירוחם דסומא פטור מן התורה וישיע"ק בא"ח סימן כ"ג תמה על המג"א שהחליט להלכה דמן התורה חייב סומא דהרבה פוסקים ס"ל דפטור וודאי לא נעלם מרבינו ירוחם וסייעתיה הך דע"פ וגם במרדכי פרק החובל משמע דס"ל להלכה דסומא פטור מה"ת וצ"ל דליכא הוכחה מפע"פ דבשלמא רב אחא ב"י דדריש בעבור זה לפטור סומא ממצה עכצ"ל דבכל המצות סומא חייב דאל"כ למה לי למעט סומא ממצה אבל רב יוסף ור"ש דדרשו בעבור זה לענין אחר שפיר י"ל דבכל התורה סומא פטור מה"ת רק מדרבנן חייב שלא יהא כנכרי כמ"ש תוספת במגילה דכ"ד ולהכי הוציאו בני ביתם בהגדה דל"ל בזה כמו שהיה סומא פטור ממצה דאורייתא בזמן המקדש ה"נ פטור במצה דרבנן בזה"ז דכעין דאורייתא תקון דגם במצה דאורייתא היה סומא חייב מדרבנן כשאר המצות דהי מינייהו מפקת לכן גם כשתקנו מצה בזמן הזה מדרבנן ה"נ סומא חייב דכעין דאורייתא תקון משא"כ לראב"י דע"כ ילפינן מקרא דסומא חייב מה"ת בכל המצות רק ממצה אימעט מבעבור זה לא חייבוהו רבנן לסומא כלל דבמצוה אחת ל"ש שיהא כנכרי ע"כ גם בזה"ז דמצה דרבנן כעין דאורייתא תקון וסומא פטור

שלב

עמ"ש בערך שי סי' זיין ס"ב אהא דפחז"ה דמ"ג דפריך ליסלקי בי תרי ולידייניה היינו דיהיו עדים ודיינים כתב מעלתו דדוחק הוא דהל"ל דיעידו וידייניה. לא דק דהא א"צ להעיד כלל רק דנים עפ"י ידיעתם כמ"ש שם ואדרבה יש הוכחה למה שכתבתי דהא תני אין מביאין ראיה מאותו עיר ואין דנין בדייני אותו עיר ולמה שביק הא דאין מביאין ראיה ופריך רק אאין דנין וגם רשב"ם פירש בד"ה לשמיעה קאי וא"י לסלק עצמו שלא יהא נוגע בעדותו והא הש"ס פריך ולידייניה ואהא משני דס"ת לשמיעה קאי והל"ל נוגע בדינו אע"כ כונת הש"ס דליסלקו בתרי ולידייניה והן הן עדים ודיינים

שלג

עמ"ש בערך ש"י סי' כ"ח ס"ג דחזקת חיוב דגוי יועיל לחייב העד המעיד שפרע כתב מעלתו דבתשובות מהרי"ל כתב דצ"ע אי מהני חזקה דהך חתיכה לאידך אפילו ישאר מהרי"ל בהצ"ע מ"מ אין ספקו מוציא מודאי של ריב"ש ואס"ז שהבאתי שם ועוד מבואר כן בריטב"א פע"י דף ע"ט בד"ה וקשיא לן ומהרי"ל עצמו מסיק בתשובה קנ"א בדפוס קראקא דלא אזלינן בשום דוכתא אלא בתר מלתא דאתיילד בו הספק וה"נ אתיילד הספק אצל הגוי אם פרע ומוקמינן לו אחזקת חיוב וממילא נגרר אחריו העד ועיין נוב"ק חיו"ד סימן וא"ו ויראה ראיה לדברי כיון דטענת הגוי נחשב לשמא כמ"ש שם בערך שי וגם חזקת חיוב דגוי אלים יותר דאינו עומר ליפרע כמו חוב דישראל כדאיתא בחו"מ סימן רנ"ג ס"כ ודאי נגרר העד אחר חזקת חיוב דגוי ועיין שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' נ"ג ובית מאיר א"ע סי' קע"ח סט"ו בשם בעה"ת

ומה שהקשה דבערך שי סי' קי"ד כתבתי דחזקת חיוב של לוה לא מהני למלוה לפוטרו משבועה כשבא לגבות מלוקח שקנה קרקע שלא היה ללוה בשעת הלואה וכמו דאיתא בפ' המדיר דע"י דחזקת גוף דבת לא מהני לאביה להוציא ממון מהבעל י"ל דל"ד להך דהמדיר דהכא חזקת חיוב דלוה של מלוה הוא דמלוה יש לו חיוב על הלוה דגם התם בחזקת הגוף דבת צווחו קמאי למה לא יועיל לאביה אך רש"י ותוס' כ"כ והבו דלא לוסיף כאן דמלוה בא בחזקתו שהיה לו על הלוה אלא דהתוס' בפ' הכותב פ"ה ב' בד"ה המוכר שט"ח לחברו כ' ז"ל תימה לר"י האיך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו עכ"ל לכן הא דסימן קי"ד דאין ללוה כלום קרקעות וע"ז הקרקע שקנה אחר הלואה ומכרו אנו דנין שמא כבר קדם ופרע א"כ ליכא למלוה כלום דמבואר בחו"מ סימן קצ"ז סט"ו דאין כופין ללוה להשכיר עצמו ולעשות מלאכה לפרוע החוב משום דעבדי הם או משום דנמכר בגנבתו ולא בחובו כמבואר שם רק מצוה על קרקפתא דלוה לפרוע כשיהא לו ואף להשעמ"ש שם דמצוה על הלוה להשכיר עצמו אלא דאין המלוה וב"ד יכולין לכופו עדיין אינו רק על קרקפתא דלוה וכמ"ש בפרק הכותב דף פ"ו פריעת בעל חוב מצוה ופרש"י משום הין צדק שיהא הן שלך צדק בזה שפיר חזקת חיוב דלוה הוי כחזקת הגוף דבת דל"מ למלוה אבל בגוי דמד"ת יכול המלוה למכרו