תשורת ש"י קפב

כתבו רק באת"ל דאסור משום שקובע לו ליטול המכס בשבת משמע דלא ברירא לר"ם ולכאורה הוא נגד כל הנהו ראשונים ונראה טעמא משום דקצץ לי ליתן מכל מאה שגביה ואדעתא דנפשיה עביד י"ל דלא איכפת במה שקובע מלאכתו בשבת אף דבשבת גופא אסור לומר לו משום ממצוא חפציך ודבר דבר כדאיתא בשבת דף קנ אבל מע"ש י"ל דמותר ובביאור הגר"א סימן רמ"ז אות ב' כתב דמוכח כן מדאסר בלא קצף דמחזי כשלוחו ומי שהחשיך בדרך לפרש"י שם דמיירי מבע"י לא התירו אלא משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואין זה ראיה מוכרחת דשאני היכא דקצץ לו דאדעתיה דנפשו עביד והך דהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לנכרי משום דאין מעמיד עצמו על ממונו ולא הצריכו שיקצץ פרוטה לנכרי חדא דאינו מוכרח לר"ם כפרש"י דמיירי מבעו"י ועוד בשלמא בנתן כיסו לנכרי או האגרת או עורת לעבדן דמשך הגוי חפצו של ישראל אדעתא דשכירות על דעת לעשות בשבת משתעבד הנכרי ע"י משיכת החפץ לעשות כמו שקיבל עליו וכמ"ש הריטב"א שבאס"ז ב"מ פרק האומנין דף ע״ו ע"ב סד"ה בר"א והובא בנה"מ סימן של"ג ולכן מחויב לעשות בשבת אף אם ירצה לחזור בו ול"ל אדעתיה דנפשיה קעביד רק אם בשעת עשיית המלאכה הברירה בידי שלא לעשות ביום שבת אף דבשעה שקיבל עליו היה הברירה בידו דהוא שכיר יום נמי הברירה בידו בשעה שקיבל עליו ואסור ועוד כיון דנשתעבד בשכר הוי פועל עד פועל כיד בעה"ב כדאיתא בפ"ק דב"מ ד"י ועיין מח"א הלכות שלוחין סי"א ואף דמהר"ם בשו"ת החדשות סימן ר"י כתב בנותן בגד לארוג אעפ"י שמשך יכולין שניהם לחזור הבאתיו בחידושי ליו"ד סימן ש"פ מ"מ זה מצד הסברא דכאן אמר באת"ל כיון די"ל נמי כסברת הריטב"א וא"כ ג"כ מה דפשיטא להרשב"א וראשונים הנ"ל באגרת ועורת לעבדן דקובע לעשות בשבת אסור משם דמשעשך ע"ד לעשות בשבת א"י לחזור ומחויב לעשות בשבת וידו כיד בעה"ב משא"כ במכס דאין מה למשוך ולא נשתעבד הגוי לעשות בשבת אף דקיבל עליו יכול להחזיר לכן כשמקבל המכס אדעתיה דנפשו עביד ע"כ כתב הר"ם רק באת"ל דזה נמי אסור ודעת רש"ל נמי כיון שאינו מחויב לעשות בשבת לא החמיר הר"ם רק משום דמוכח וידוע

והנה בנ"ד במשכיר החנות בסך קצוב והספרות יהא של הגוי זה ל"ח קובע מלאכתו בשבת דאינו עובד בשביל ישראל כלל ואף דבתנור ומרחץ אסור להשכיר שם אין דרך לשוכרו כיון דהוצאתי מרובה כמ"ש הפוסקים משא"כ בספרות וגם בפסק עמו שיתן לי בעד החנות חלק משכר הספרות בשבת מ"מ לא עשה הגוי שום קנין והברירה בידו שלא לספר בשבת ולא יהא החנות שכירה לו ואדעתיה דנפשו עביד ובכל אחד ואחד שמספר מחויב אז חלק בעד החנות ויכול לחזור בו בכל פעם ופעם מלספר כ"ז שלא קנה החנות בקנין הצורך בשכירות

ועוד יש לחלק בין נ"ד לההוא דמכס דהא מבואר ביו"ד סימן קע"ז סעיף מ"ם דהנותן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תערומות וא"כ ה"נ דנתן לו החנות על שבת למחצית שכר הספרות אם לא יספר אין לו עליו אלא תערומות אך ה"ד זה שאינו רק מניעת הריוח ומבטל כיסו של חברו דפטור וכיון דאינו מחויב לספר אף דקיבל עליו מע"ש כי ספר בשבת אדעתא דנפשו עביד משא"כ במכס דהישראל קנה המכס מהמלך וכל העוברים מחויבים לשלם לו המכס וגוי זה שקיבל עליו לקבל המכס סמך עליו הישראל ואם לא היה מקבל עליו היה הישראל מצא אחר ואם עכשיו בשבת לא יקבל מכם הרי הפסיד את הישראל הפסד ממש וכמו שהחזיר שט"ח של מלוה ללוה דחייב לשלם מדד"ג כדאיתא בחי"מ סימן נ"ה בש"ך בשם המ"ב וכיון דמחויב בשבת לקבל המכס ואין הברירה להגוי מלחזור ל"ל אדעתיה דנפשו עביד ובעורת לעבדן ואגרת שאמר לו לעשות בשבת התם בידו והוי כאם אוביר ולא אעבוד דחייב וכדמחלק בב"מ דף ע"ג בין אם אוביר ובין למאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן לו פרי בפרוותא דזלשפיט ופשע ולא זבין דפטור משום דהתם לאו בידו ובאם אוביר ולא אעבוד הוא בידו וה"נ השכר ספרות אין בידו שמא לא יסתפרו אצלו אותו יום ולכן אף דנזדמן לו ופשע ולא רצה לספר פטור וכשמספר אדעתא דנפשו עביד ול"ל דהכא נמי בידו כשיבאו אצלו להסתפר ולא קיבל עליו רק כן כשיזדמן לו זה איני דהתם כמי שקיבל המעות לקנות יין אם יזדמן לו לקנות ואולו היה רוצה היה קונה ופשע ולא קנה מ"מ כיון שאינו בידו לגמרי ולא סמכה דעת הנותן לכן פטור המקבל ועיי"ש בריטב"א ואס"ז שכתבו הטעם משום דלא סמכה דעת הנותן

ועוד יש לחלק לפמ"ש בריטב"א בפ"ה דע"ז דף ע"א אהא דאסור לומר לנכרי עול תחתי לעולם פירש שהוא מחויב ליתן יין למושל ואומר לנכרי שיתן תחתיו ונותן הנכרי יי"נ והקשה ריטב"א שם הא אין שליחות לנכרי כדאמרינן פרק איזהו נשך וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דיעבד וי"ל כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביין נסך עכ"ל אם כן ה"נ בשלמא בעורת לעבדן ואגרת דקצץ לי שכר וחייב לשלם לו בעד שליחותו הוי כעשה בעצמו כל שקובע לו לעשות בשבת וכן במכס דקנה הישראל המכס וכשמקבל הגוי מהעוברים ושבים גובה חובו של ישראל המגיע לו מדד"מ ונוטל הגוי חלק חלף עבודתו שנתחייב הישראל ליתן לו משלו לכן הגוי עושה שליחותו של הישראל משא"כ במלאכת הספרות דלא זכה הישראל בשום שכר וכשהגוי מספר כל השכר מגיע לו מאותם שמסתפרים ממנו ואין הישראל נותן לו ולא נתחייב לו להמספר כלום רק גוי המספר משלם לישראל בעד החנות אם כן אינו שלוחו של ישראל ואף דאמירה לעכו"ם גם בחנם אסור ויש שליחות לחומרא מ"מ שאני כשעושה אדעתא דנפשו ולכאורה צ"ל כן גם בדברי הריטב"א דאל"כ מה ק"ל דמי לא ידע דאמירה לעכו"ם שבות וגם בפא"נ אמרינן יש שליחות לעכו"ם לחימרא זולת אם נדחוק דקשיא לו לאותם מ"ד שם דאין שליחות לעכו"ם לחומרא

ובלאה"נ הא מבואר בא"ח סימן ש"ז סכ"א אסור לומר לעכו"ם הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו ומבואר בשו"ת ב"ח החדשות שאלה ב' דאין אמירה לגוי שבות אלא כשמצוה לעשות בשל ישראל אבל כשמצוהו לעשות בשל עצמו אף שהישראל דהנה שיתן לו שכר מותר והוכיח כן מהגמ"ר וכ"כ הרי"ק שבכ"מ פ"א מהלכות כלאים ה"ג בפירש דברי הרמב"ם דמותר לומר לעכו"ם שיזריע כלאים בשדהו של עכו"ם כיון