תשורת ש"י קפא

עמו ומשני נר לאחד נר למאה ואם כן הכא במרחץ גם כן חשוב מכירו דהא הוא עמו במרחץ וגוי משמש לכל הנמצאים שם וכאן ל"ל נר לאחד כר למאה דכל צלוחית מתבשל ויש חשש שירבה בשביל ישראל ואאת"ל דכאן חשוב אינו מכירו ור"ן כתב שם דבאינו מכירו אפילו במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל שרי היינו בעשה בשביל עצמו לא גזרו באינו מכירו שמא ירבה בשביל ישראל אבל כאן גוי המשמש אינו עושה בשביל עצמו רק בשביל השותים החמין במרחץ וודאי לפי רוב השותים מרבה צלוחית להחם

שכד

שאלה במקוה שיש סאמוואר עם אש בתוכה וטובלין נשים בלילה וכשיורדין בה מתגבה המים מקרקעות המקוה והנוגע בסאמוואר מתבשל לפימ"ש מג"א בסימן שי"ח סקל"ה דאסור ליתן בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה עיי"ש והשבתי דבתוספת פרק כירה דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם הביאו ראיה מיומא דף ל"ד דהטילו עששית למקוה דכשהמים מרובים אינו מבשל ועכצ"ל דגם המג"א לא קאמר במרובין כמקוה ועוד אפ"ת דמבשל ליכא איסור דאורייתא דעושה מלאכה כלאחר יד פטור וה"נ ע"י ירידה למקוה מתגבה המים ונוגע לסאמוואר ממילא ואם כן בדרבנן ואינו מתכוין יש סניף מכח דברי תה"ד שהובא במג"א סימן שי"ד סק"ה דאפילו פ"ר שרי ועוד לפימ"ש בש"ג פ' הארג וכ"כ המרכבת המשנה בדעת הרמב"ם דדבר שיכול לעשות תכלית רצונו בלא פ"ר אף דעתה עושהו באופן דהוי פ"ר ל"ח פ"ר אם כן תכלית המכוון לטבול במקוה אפשר בלא בישול המים כשלא יהא אש בסאמוואר

ויל"ע בהא דס"ס של"ד דלרמב"ם אין מכבין גחלת של עץ בר"ה אף דהוי משאצ"ל אם כן למה סתמו דגחלת של מתכת מכבין נהי דאין בו משום כבוי הלא המים ששופכין עליו לכבותו קמא קמא מתבשל וחמיר מדברי המג"א דהגהלת תתאה ומוכח במקומו ומים ששופכין עליו נעשה רותח בשעתו ונ"ל לפימ"ש בח"ר פ"ק דכתובות דף וא"ו דסחיטת משקין שאין בהן משום כיבוס רק משום מפרק תולדה דדש כיון דלאיבוד אזיל מותר דלאו כלום עביד ולאו מלאכה היא כלל וכ"כ הריב"ש בסימן שצ"ד אהא דאיתא בפרק כ"כ דף קי"ז דשקיל ליה בברזי משום דהפשנה לא הוי במשכן רק לצורך העור וא"כ עיקר מלאכת הפשטה היא לצורך העור וכל שהעור נפסד פטור ואם כן ה"נ בישול דחייב משום שהיה במשכן בישול סממנין דלא הלכו לאיבוד וכשהוא שופך על גחלת לכבות הולך המים לאיבוד אינו דומה לבישול שבמשכן ופטור דאינה מלאכה כלל לכן במקום היזק דרבים לא אסרו

שכה

שאלה ישראל יש לו חנות מושכר מגוי שיש לישראל באותו חנות מלאכת הספרות ועוסק בכל ימי החול בעצמו לספר ויש לו גם כן גוי מושכר לו לשנה לספר שם באותו חנות והגוי יש לו כלי אומנות שלו מהו להשכיר לגוי החנות על השבתות ויו"ט בסך קצוב והספר גוי יטול לעצמו שכר הספרות או שהגוי יתן לו חלק משכר הספרות שבשבתות ויו"ט בעד שכירות החנות

הנה בשע"ת סימן רמ"ד סק"ט הובא מבני דוד הלכות שבת באחד שיש לו חנות שמתעסק במלאכת הספרות ודרך ליקח לו מסייע ולוקח בעל החנות החצי ממה שמשתכר זה מותר דהוי כאריסות ואפילו אם אח"כ התנו שזה יתן כ"כ שכר לבעל החנות והמותר הכל לעצמו מותר אעפ"י שהחנות עד היום בחזקת ישראל הוא והוא מתעסק בה בחול מ"מ ליכא חשדא כיון שדרך ליתן החצי עכ"ל אך אין זה ראיה לנ"ד דבחול הגוי אצלו שכיר שנה וכה"ג אסור בשבת לכ"ע כיון דישראל מרויח במלאכתו שעושה בשבת וכמ"ש מג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ד וא"כ יש חשדא בשבת דיאמרו דגם בשבת הגוי שכיר אצלו בכל השנה איברא לפמ"ש הא"ר בסי' רמ"ג סק"ה דגם כה"ג רק משום מ"ע אסור עיי"ש וא"כ כשהדרך לשכור מסייע לשנה דליכא משום מ"ע הל"ל דמותר אך מג"א לא ס"ל הכי וס"ל דזה מדינא אסור ועיין בהגהות לב"ש אך בחידושי רע"ק כתב דלשון הש"ע משמע דוקא שכיר יום אסור מדינא וכ"ד מטה יהודא בסימן רמ"ד וספר דברי יוסף בדעת הרמב"ם דבשכיר לשנה אף דישראל נהנה שעושה הגוי בשבת מיתר כיון שהוא בהבלעה בימות החול אך להראב"ד אסור ובשו"ת רש"ל סימן ק' באחד שקנה מהשר על שנה לבשל לו מלח והישראל שכר לו פועלים גוים בקבולת שאם יעשו כו"כ מלח יתן להם כו"כ וכתב דהא דכתב המרדכי שהובא בב"י סימן רמ"ד במכס ושכר לו גוי על השבתות ליתן לו חלק ממה שיקבל מכס דאאת"ל דאסור משום שקובע לו ליטול המכס בשבת מ״מ יש להתיר משום פסידא ולפ"ז אפשר דבמלח ל"ח פסידא כמכס מ"מ א"צ במלח לטעם דפסידא דהא כל קבולת שרי אפילו במלאכה ממש אלא דגבי מכס שבכל השבוע הישראל בעצמו מקבל המכס א"כ מוכח דבשבת אדעתא דישראל קעביד משא"כ בבישול מלח וזה אין לדמות לתנור של ישראל משום דנקראת על שמו משא"כ באותן כלים עיי"ש ולפ"ז אפשר דכאן אין מוכח דבשבת אדעתא דישראל קעביד כיון דבחול מסייע לו גם הגוי ומי יודע באיזה אופן אם ליטול חלק או שכיר שנה או לעצמו עושה ומסייע לשלם שכר החנות ואף דאם יחקרו יודע להם האמת דהגוי בחול שכיר שנה מ"מ כשיחקרו יודע להם האמת דבשבת אינו שכיר לישראל רק לעצמו עובד ומשלם לישראל שכר חנות דבר קצוב או נותן לו חלק ממה שמקבל בשכר ספרות וסתמא כשמשלם לו הישראל בעד שכירות החול מנכה לו שכר החנות או חלק מהספרות שבשבתות וא"כ אינו מוכח ועוד דמכס דבר מפורסם יותר ממה שעושה בצנעא בתוך החנות אך דברי רש"ל צל"ע במ"ש מאחר שידוע שאינו משכירו רק לשבת שהרי כל ימי השבוע הוא בעצמו מקבל המכס א"כ מוכח דאדעתא דישראל קעביד עכ"ל והרי מבואר בב"י סימן רמ"ז וסי' רנ"ב בנתן עורת לעבדן וכדומה אף דהוא קבולת והוא בביתו של עכו"ם אם אומר לו לעשות בשבת אסור וכ"כ בשם הרשב"א וכמה ראשונים א"כ לאו משום דידוע ומוכח הוא ונהי דבגוף הדין שפיר כתב רש"ל דהיכי דנותן לו בקיבולת בין בחול בין בשבת אינו קובע מלאכתו בשבת דהא אינו אומר לו רק לשבת עשה כך וכך אתן לך כך וכך ויכול הגוי לעשות רק בחול ואם עושה בשבת נמי לטובת עצמו עשה משא"כ במכס דאינו ממנה את הגוי רק על שבתות אבל טעם שידוע ומוכח צ"ע ואפשר לומר דחזינן דר"ם שבמרדכי