תשורת ש"י קעו

חל השבועה עליו נגדם גם הם לא חל עליהם השבועה נגדו

וכ"ש די"ל ה"ט שלא יוכלו למחות במי שירצה להתיר ע"י ב"ד כיון דזה שהכתב בידו לא חל עליו זה השעבוד נגד השאר גם הם לא חל עליהם השעבוד כגדו שיוכל למחות בהתרתם וממילא כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה

ובדעת קדושים ס"ב כתב דחתימה על שבועה בכתב מועיל משום יד מ"מ י"ל כיון דאלה ושבועה בלא שם וכינוי אינו גם כן רק משום יד וכמ"ש ברא"ש ובש"ך ריש סימן רל"ז סק"א ובשו"ת בש"ר סימן שכ"ג ובחידושי ליו"ד סימן ר"ה הוכחתי מהריטב"א פ"ב דנדרים שכתב גבי מתפיס בשבועה דהוי משום יד ואם חזר אחר להתפיס בזה דלא חל הרי דס"ל דיד ליד לא אמרינן ונראה הכי דהא ליכא ילפותא בפ"ק דנדרים על ידות מנזיר להזיר רק על יד אחד ומנ"ל יד ליד וכעין זה איתא בע"ז דף ל"ז ע"ב דיקרב בדיקרב צריך קרא אחר

וכיון דיש בלא"ה ס"ס בזה שמא לא היה השבועה על יותר משנה ושמא שבועה בכתב ל"מ כלל דיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וגם יש פלוגתא בנשבעו יחד אי הוי כעד"ר כמ"ש בהג"ה סי' רכ"ח ס"ל וגם כשמוחין לדבר מצוה אינו דבר ברור שיוכלו למחות ועיין בגליון רש"א סימן רכ"ח סכ"א וכיון דכ"ז שלא עשו העבריינים תשובה בדין התירו להם השאר הותרו לעולם כמבואר בסימן רכ"ח סמ"ג וכאן עדיף דהותר ע"י פתח וחרטה בב"ד

שיג

שאלת אהובי ממני בדין שיש לך עם קהלך דע שאין להשיב לבע"ד אחד פסק בדרך א"כ והוא מהריב"ש סימן קע"ט הובא ברמ"א חו"מ סימן טו"ב ס"ה וכ"כ שאר תשובות בבה"ג סי' ד' ומ"ד וכ"ח ושו"ת מ"ע סימן פ"ט אך לא גילו מקורו ומצאתיה בירושלמי כתובות פ' נערה סוף הלכה יו"ד ובב"ב פמ"ש סוף ה"ד דקריבתיה דר"ש בר ווא הוות חששה עינה אתת גבי ר' יוחנן אמר לה קציץ הוא הדין אסייך מן פרניך אם לא קציץ בעליך יהיב לך ופריך הא אריב"ל אסור לגלות ליחיד דיני אמר ידע הוה ר"י דהיא איתא כשרה בגין כן גלי לה אר' מתניה הדא דתימר בהוא דלית דיניה עמו ברם בהוא דאית דיניה עמו אמר ליה מלתא יעיי"ש והיינו דאסור לגלות ליחיד דינו דשמא כשיראה שאינו זוכה בדין בטענה זו יטעון טענה אחרת אך ר' יוחנן ידע שהיא כשרה ואינה חשודה על גזל ולשקר בדין גלי לה ואר"מ דזאת אומרת דאסור לגלות לבע"ד יחיד בהוא דלית דיניה עמו דעי"ז יש לחוש שישקר לטעון באו"א אבל בהוא דיאות דיניה עמו היינו דהנשאל יודע בעצמו או כבר נתגלה לו מפי אחרים דהדין עם השואל יאמר הנשאל להבע"ד דהדין עמו דליכא חשש שמא יטעון שקר אף דלא קי"ל בכויה דאינו חשוד לשקר דהא כיון דבטענות אמת הדין עמו למה ישקר ואם דהפ"מ בב"ב לא קי"ל בגויה דאינו חשוד לשקר דהא כיון דבטענות אמת הדין עמו למה ישקר ואם דהפ"מ בב"ב לא ביאר כן הא דרב מתנא האמת עד לעצמו דלפי פירוש הפ"מ שאינו אומר לו אלא לפי טענותיו הדין הוא כן הדר החשש דשמא השואלו משקר ושואל לחכם זה בטענות שקר כדי שאם ישיבו שלפי טענות אלו הדין עמו יחזיק בשקרו לפני ב"ד וגם מאי הדא דתימר מניין למד זה רב מתנא והרמ"א סגר עלינו הפתח ולא חילק בין יודע בהשואל אם כשר הוא ונראה טעמו דבכתובות דף פ"ה מבואר דסמכי רבנן אעדות אשה היכא דהדיין קי"ל בגוה דלא משקרא ומ"מ השתא הכא הסכימו שלא לסמוך על עדות אשה או קרוב אעפ"י שדעתו סומכת על דבריהם כמבואר בחו"מ סימן ט"ו ס"ה ואם כן דון מינה דר' יוחנן שפיר עביד לגלות דינו לאשה דידע בה שהיא כשרה אבל אנו אין לנו לסמוך על זה בזה"ז וגם האי דאר"מ לחלק בהוא דלית דיניה עמו לא שכיח שידע הדיין יושב אהל הריב שבין איש לרעהו אם לא שמע משני הבע"ד אא"כ שמע מאחרים ומניין שאומרים אמת אם לא דקיי"ל בגווייהו דלא משקרי אפילו שלא ע"י גביית עדות כדינו רק בסיפורי דברים ובזה"ז פסו אמונים ומבינים מלומר קי"ל בגויה וגם י"ל מש"ה קאמר הרמ"א שלא יכתוב פסק לאחד מבע"ד בדרך אם כן דוקא כשאין החכם יודע אמיתת הטענות וכותב על דרך אם כן משא"כ אם יודע דמותר אם הדין עם השואל ומה דמסיים הירושלמי אמר ליה מלתא ולא כלשון שהתחיל לגלות לו דיניה כראה מוכח מזה מ"ש רמ"א וגם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר נצטרך לכתוב להיפך ואיכא זילותת לחכם דהאי טעמא שייך נמי אם יודע החכם שטענת השואל אמת והדין עמו דעדיין אפשר יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב שבועה בין שניהם או הממע"ה וכדומה דמה שהדיין הנשאל יודע שהדין עם הראשון לא יוכל לפסוק נגד השני המכחישו ואפשר נמי יביא סהדי שקרי אלא דלא חשו לזלותא אלא אם יכתוב פסק דפתשגן הכתב גלוי לכן אמר בירושלמי אמר ליה מלתא דאמירא נעימה ולא יהיבא כתיבא דהרואה שתי כתבים סותרין זה את זה יאמר דחזר בו משא"כ אם תחלה לא כתב הרי מי ששמע תחלה שמע גם כן טענות הבע"ד שלא היו כאשר טען אח"כ השני ושו"ת מע"צ סט"ו השיב לבע"ד אחד והתנצל כי ידעתי נפשו וקי"ל בגויה שהוא כשר דמאוס עליו ממון שאינו שלו ושונא בצע עיי"ש ואם דכיונה דעתו להירושלמי מ"מ לענ"ד קשה בזה"ז לסמוך על זה ועוי"ל לפי דמסיק תש"ס בפ"ק דסנהדרין דאף שיודעים להיכן הדין נוטה כ"ז שלא אמר לבע"ד אתה חייב ואתה זכאי מצוה לבצוע וכ"פ בחו"מ סי' י"ב א"כ אף דקי"ל בגויה דלא משקר ואף דיודע שהדין עמו אין לגלות הדין לבע"ד אחד דבזה מבטל המצוה לפשר וגורם לבע"ד האחר חוב וירושלמי לשיטתו דס"ל כר"ש ב"מ דמשיודע הדין אסור לפשר עיי"ש מראה פנים בפ"ק דסנהדרין ה"א

שיד

שאלה ראובן ושמעון ששכרו רגאל עם בני העיר בשותפות ולבני העיר שליש ולרו"ש ב"ש ונתנו בני העיר כתב לרו"ש בחתימת ידם שמקבלים עליהם בשבועה וחרם שלא להביא שום משקה ממקום אחר זולת מה שיקחו מרו"ש ורו"ש מחזיקים נאמן על מכירת היי"ש ועתה מתחרטים בני העיר על נתינת הכתב וטוענים שבפירש התנו עם שמעון כשחתמו על הכתב שהוא רק באופן שיסלק נאמן זה וראובן טוען מאחר שלא התנו עמו רק עם שמעון ובכתב כתוב שקבלו בשבועה וח"ר ע"ד רו"ש לכן חייבים בשבועתם וח"ר גם א"ל יסלק אותו נאמן ועוד טענות יבואר בתשובה

תשובה בדין שבועה וחרם בכתב מבואר בשו"ת מהר"י מיגאש דמהני וכן כתב בשו"ת הרי"ם