תשורת ש"י קמט

מסכימים שכונתו היתה שהיא אסורה אין זה שם קריאת איסור במוחלט ובכגון זה אף טועה בשקול הדעת יכול חברו להתיר כדאמרינן בפא"ט וכו' אעפ"י שדעתו של רב היה לאסור וכונתו שהיא אסורה ותלמודיו ראו כונתו יכול היה חכ"א להתיר עיי"ש ואם כן ליכא בזה נמי משום קבלת הקהל והשו"ב פס"ד משום שאנח"ד דמה"ט חכם שאסר אין אחר יכול להתיר כמ"ש הראב"ד הובא באמרי א"ש שם והכא דלא אסר בפירש אף דידענו כונתו היה לאסור דליכא משום חכם שאסר ע"כ ליכא נמי משום שאנח"ד ואם ירצה עתה אחר שיצא זה שתי שנים משם לאסור הרי לא קבלוהו רק עד שיעשה הפס"ד וילך לו

ול"ל אם לא פסק לאסור בדיעבד מה הועילו בתקנתם כדאיתא בגיטין דף י"ז אהני דלכתחלה ל"ת ואף דפרש"י דסופר לא יכתוב ועדים לא חתמו ה"נ כסבור דרבים לא חשידי לעבור על הפס"ד ולא יניחו השוחט לשחוט בלא עע"ג והרי ביו"ד סימן א' ס"א בהג"ה לכתחלה לא יסמוך על החזקה במקום דיכולין לברר ובדיעבד כשר וכן בס"ה שם וכן בפר"ח יו"ד סימן א' סי"א ובתב"ש סימן ב' סכ"ב אם תקנו שלא ישחוט זולת הממונה מהקהל לא אמרינן דכונתם לאסור בדיעבד והרי דלא אמרינן א"כ מה הועילו בתקנתם

ומ"ש דהשו"ב חשוד דהכשיל לעו"ש אינו דאפילו אסרו בפירש כל הקהל עם הב"ד על חוץ מבני עירם א"א אוסר דשלב"ל על אחרים כדאיתא בכתובות דף נ"ט וביו"ד סימן ד"ר ובפ"ת שם סק"א וכ"כ הנו"ב שם דקבלת בה"ע אינו אוסר הבשר על בני עיר אחרת אפילו הכריזו בפירש שמה שישחוט שוחט אחד יהא טרפה עיי"ש וע"כ מטעם שכתבתי

מ"ש דהוי רגל"ד דאינו בקי מדאינו עושה כהפס"ד להביא בודק אחר לעמוד ע"ג אפשר להליץ בעדו ובעד הקהל דזה דבר קשה למצוא בודק מומחה שיניח מקומו על ערך שנה ולילך למק"א דבני עירו צריכין לו ויוכרחו ליקח שו"ב אחר או דקהל זה אין בכחם לפזר הרבה על זה וכ"ש השו"ב מה בידו לעשות אם הקהל אין רוצים להביא עוד אחר

אמנם בשי"ע ח"ב סכ"ד הובא בדברי השואל תשובת הרא"ש שבטא"ח סימן תקי"ז ומהרי"ק שרש ל"ט דאם רגילין לעבור לכתחלה גם דיעבד אסור והכא הרי עוברים בכל יום וצ"ע כי אותו מעשה שבשאילת יעב"ץ הוא גם כן בנו"ב הנ"ל ולא שת לבו הנו"ב להשיב על זה כלום דהא לפ"ז אף שלא תקנו לאסור בפירש הבשר מ"מ כיון דרגילים לעבור גם דיעבד לא יועיל השחיטה ואפשר כמו שכתבו תוספת בתמורה דף וא"ו דלא אמרינן אעל"מ רק באיסור דרחמנא לא באיסור מחמת שבועה שבדה מעצמו וי"ל הטעם אף דאיסור שבועה הוא מן התורה שלא לעבור מ"מ כיון דהנשבע דעתו היה לקיים ולא קיבל עליו אם יעבור שלא יועיל אין לנו להוסיף חומר על מה שקיבל בעצמו וה"נ כיון דהקבלה רק על מה שמפורש בפס"ד על לכתחלה שלא ישחוט ויבדוק בלא שו"ב אחר עע"ג אין לומר דגם דיעבד לא יועיל כיון שזה לא קבלו על עצמם מתחלה

עוד יש לדון טל קבלת הקהל והשו"ב שלא ישחוט ויבדוק בלא שו"ב עע"ג לפי מה דנתבאר דלא נתפרש בפס"ד לאסור בדיעבד הבשר ולפי מה דנאמר להם שאין ריעותא של השוחט מחייב שלא לסמוך עליו רק מ"מ מצד חכם שהצריכם וקבלו על עצמם להעמיד איזה זמן שו"ב אחר עע"ג דהנה בפרח מטה אהרן ח"א סימן פ"ז נשאל קהל שהש"צ שלהם לא היה מרוצה ליחידים מהקהל כתבו מחמת שהש"צ צריך להיות מרוצה ונאות להקהל וגם ליחידים אם אינו מרוצה תפלתו אינה מקובלת ואינו מהראוי להיות ש"ץ בקהלנו לכן קבלנו עלינו ועל נפשותינו לבלתי קבל אותו ש"ץ מהיום והלאה וקבלנו שלא יוכל ולא יורשה שום גבר ממנו להכנס בביהכ"נ שלנו להתפלל כל עוד שהוא ישרת בקהלנו והשיב הפמ"א דקבלה אינו כנדר רק הוא מדרבנן ונדר גופא בכה"ג שהוא דבר שאין בו ממש דשלא לקבל ושלא יכנס הוי דשאב"מ ואינו רק בבל יחל מדרבנן לכן בכהאי גונא ודאי א"צ התרה כלל כ"ש בהיות הקבלה בדבר הרשות שלא קבל עליו שום תענית או מצוה ודאי שא"צ התרה והוכיח דבר זה מהראשונים ואם כן ה"נ קבלת השו"ב שלא ישחוט ולא יבדוק בלא עע"ג הוי דשאב"מ וא"צ התרה וגם הקהל שקבלו ע"ע להעמיד שו"ב עע"ג ג"ז דבר שאין בו ממש כמ"ש בשו"ת מיוחסות לרמב"ן סי' ע"ר כל אעשה או לא אעשה הוא כדבר שאין בו ממש כמו אישן ולא אישן אלא שאסור משום בל יחל מדרבנן אם נדר כן והובא בנוב"ת חיו"ד סימן קמ"ה ומוכח מהפמ"א הנ"ל אפילו בדבר שיש בו קצת מצוה רק שאינו קבלת תענית או מצוה ממש ולא פרשו בנדר רק קבלו עליהם א"צ התרה מדכתב כ"ש בהיות הקבלה בדבר הרשות משמע דמעיקרא מיירי אפילו אינו דבר הרשות וגם לפי ענין השאלה היה מצוה משום שלא מרוצה הש"צ ליחידים אין מקובל תפלתו ועיין בש"ע א"ח סי' נ"ג סי"ט ובמג"א שם ומהשאלה משמע דהיה צריך קבלה חדשה ובכה"ג גם יחיד יכול לעכב כמ"ש טו"ז שם

וצ"ע דברי הפמ"א דס"ל אפילו במצוה אם קבל עליו דשאב"מ א"צ התרה דמ"ש מהאומר אשנה פרק זה דנדר גדול נדר כדאיתא בפ"ק דנדרים דף חי"ת וביו"ד סימן רי"ג אף דהר"ן ותוספת שם כתבו דמיירי שאמר שבועה שאשנה פ"ז מ"מ יש מחלוקת בזה והש"ע פסק דהוי נדר והלא אשנה נמי דשאב"מ ורק קבלה וצ"ל דס"ל כמ"ש בשו"ת שמש צדקה סי' ה' וסימן וא"ו לחלק בין שוא"ת לקום ועשה דאם אמר שלא יעשה דבר פלוני אם לא נדר או נשבע אף דהוא דבר מצוה א"צ התרה משא"כ אם אמר שיעשה דבר שהוא מצוה הסברא נותנת דבאמירה בעלמא סגי ואפילו לא הזכיר שבועה או נדר ולעומקא דדינא יש לחלק בין מצות צדקה דהוי הפרשת ממונו לכבוד ד' דמיא לקרבן ולשאר מילי דהקדש משא"כ שאר מצות כמ"ש התורת חיים ח"ג סמ"א אלו דבריו ולפ"ז מה שקבלו השו"ב והקהל שלא לשחוט בלתי עע"ג דהוי שוא"ת א"צ התרה אבל מה שקבלו הקהל להעמיד עע"ג דהוי קו"ע יש בו פלוגתא ואם כן אפשר אין למחות בידם כיון דיש להם על מה לסמוך דהיינו התוספת וכן דעת המאירי שם והתו"ח אבל הר"ן עצמו כתב שם בד"ה עליו להשכים דבקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא לא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפ"ה דיבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דקבלה לחוד מהניא לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה עכ"ל

אמנם זולת חכם שאסר וזולת קבלת הציבור פס"ד של החכם הוא דבר מתמוה ומבהיל על קהל קדוש לא יראו לנפשותם מלאכול מן שו"ב