תשורת ש"י קמח

בפחות משוייו אף בקרקע דאין בו דין אונאה הוה כמתנה דא"צ מס"מ רק שנדע דהוה אונס עיי"ש בסמ"ע ובאה"ג בסי' ר"ה ס"ד לפ"ז נראה דגם במטלטלין ופחות משתות משוייו צריך להחזיר וכן מלשון רשב"ם שבב"י סי' ר"ה סס"א דדוקא אם אינו מפסיד כלום הוי זבינא

אך בשו"ת רמ"א סי' כ"ב כתב ז"ל דבמטלטלין במקום שיש אונאה או כדי ביטול מקח המקח בטל ואפילו במקום דליכא אונאה כמו בקרקע אם אנסו ליתן לו בפחות משוייו כמבואר לעיל ואח"כ נכתב במוסגר ז"ל ואע"ג דרמב"ם כתב דפשרה דינה כמכירה וכל פשרה הוי פחות משוייו אפשר לומר דמיירי בפשרה פחות משתות דלח מקרי אונאה עכ"ל ולענ"ד אין להוציא דין מהמוסגר דנראה משום דלא ברירא ליה אלה הדברים סגר עליהם המדבר דממ"נ או סגרו משום דלשון פשרה דינה כמכר משמע סתמא בכל אנפי בין בפחות משתות בין ביותר משתות או סגרו מחמת דנראה לו אפילו בפחות משתות כיון דכופהו על הסך א"צ מס"מ וסגי בההוא פחדא כמו בקרקע דג"כ אין בו אונאה וע"כ אם משום דפשרה דינה כמכר מיירי בכל ענין בין פחות משתות בין יותר הרי העלו אחרונים דפשרה דינא כמכר דצריך שיהא נודע שהוא אנוס אבל מס"מ א"צ כמבואר בהגהת באה"ט בסי' ר"ה סק"ח ממלא ה"נ במכר וכופהו על פחות משתות משויין ואם סגרו מחמת דנ"ל דל"ש בין פחות משתות ליתר משתות לענין כופהו למכור בפחות משויין א"כ הוא כמ"ש דבנ"ד א"צ רק אונס לחוד

ועוד בב"ח חו"מ סי' רכ"ז סכ"ד הביא מפירשא' דבע"מ שאין בו אונאה אפילו בפחות משתות הוי אונאה ובטל המקח לגמרי וא"כ כ"ש כשכופהו על לוותר פחות משתות דהרי חזינן דקפיד בפירש על פחות משתות ולא רצה להתאנות רק חברו כפאו וכנ"ד דשמעון אמר לו למה נוטל ממנו ריוח יותר מצ"ל אחד וראובן השיב לו דמוכרח ליקח ממנו והוכרח שמעון ליקח משום הפחד שהפחידו ראובן וכסבור שמעון דיכול ראובן לגרום לו היזק על מגן

וברמב"ם רפ"ח ממלוה ולוה כתב אם מכר לו מטלטלין עד ז"פ במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים הר"ז אסור ואינו נותן לו רק תשעים ובסמ"ע סי' רכ"ז ס"ד כתב בסקי"ד דאם נתאנה לוקח פחות משתות אף דלא פרע עדיין צריך לפרוע הכל ועכצ"ל שאני אונאה מחמת חסרון ידיעה כמה שוה משא"כ כשיודע שאינו שוה כ"כ רק משום אגר נטר מוסיף דאפילו פחות משתות א"צ לשלם וא"כ כ"ש כשכופהו ליקח ביוקר ולקחו מחמת אונס דא"צ לשלם דאין זה אונאה אלא גזלה ובאגר נטר הוי רבית לבד משום דנותן ברצון

ואפילו להפוסקים דבמעלהו סתם ולא פירש להדיא אם מעכשיו בפחות ואם לאח"ז ביותר אם מעלהו מעט אינו אסור משום רבית ומבואר דמעלהו מעט היינו בפחות משיעור אונאה כמ"ש בחו"ד שם ולא כהרמב"ם ועיין בפ"ת ר"ס קע"ג ביו"ד מ"מ מוכח דדומיא לזה בפירש אם מעכשיו בפחות הוי רבית אף באין בו שיעור אונאה ממילא בכופהו ליקח ביוקר בפחות משתות הוי גזל ואף דברבית דרבנן אין מנכין מחוב אחר משום דברצונו נתן לו אינו יוצאה בדיינין משא"כ אם באונס נתן לו הוי גזל ודין פרוטה כדין מאה

וכיון דבררנו דגם בפחות משתות הויגזל וא"צ מס"מ אף דמ"מ צריכין שידעו העדים באונסו לא איברי סהדי אלא לשקרי דבלאו עדים א"א לב"ד להוציא מהנתבע אבל באמת סגי אם הבע"ד עצמן יודעים שהיה אונס כמבואר להדיא בב"י חו"מ סי' י"ב מחודש י"ג בתשובה שלישית של הרשב"א ואף דכתב שם שא"י יד"ש היינו משום דכופר ומוחזק אין לב"ד כח עליו אבל כאן דשמעון מוחזק ישבע שמחמת אונס הפחד קנה ביותר משוייו ויכלול בשבועתו שההפחדה היה על לא חמס בכפו משל ראובן ולא מחמת שמעלים ומבריח המכס שמגיע לראובן מכח דד"מ אזי ינכה לו שמעון מהחוב שתובעו ראובן אפילו חוב זה אינו מחמת אותו מקח שכפאו ליקח ממנו ביוקר והיינו מה שעולה היתרון ממה שהיה יכול שמעון ליקח ממק"א וכ"ז אם אין שטר מקוים ביד ראובן על חוב זה דאל"כ נאמן ראובן רק אחר הפרעון יכול שמעון להטיל עליו היסת כמבואר בחו"מ סי' פ"ב ס"י ודוקא על טענה שניה אבל על טענה שלישית א"צ ראובן לישבע כיון דאז הוא מוחזק י"ל קי"ל דהפחדה ל"ח אונס

רפד

שאלה שו"ב רננו עליו שמכשיר הרבה יותר מהרגילות באותם גלילות וקראו לרב וב"ד מעיר אחת וז"ל פס"ד אין להשו"ב זה לשחוט עד שיעמוד ע"ג בודק מומחה לרבים שיבדוק מקודם בפנים קודם שיכניס שו"ב זה ידו ואח"כ יבדוק שו"ב זה וכן יהי' עד ארבעים בהמות גסות באותו עיר ודקות כו"כ והבודק ישגיח מתחלת השחיטה וע"ס כל בדיקת פו"ח למען יתברר שאין לו שום אשמה עכ"ל וקבלו עליהם הקהל והשו"ב הפס"ד ואחר איזה שבועות נתחרטו ואין חוששים להביא בודק אחר ומענה בפיהם כי שו"ב מומחה אמר ונתן תעודה כי אין בדבר הזה שום ריעותא ואינו יוצא מגדר הטבעי וגם אומרים כי כמה רבנים אמרו להם כי השו"ב כשר לשחוט בלי שום עע"ג והפס"ד אין בו ממשות והרב הנ"ל טוען אפילו אם היו שאר רבנים נראה להם שטעה הלא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר מפרט שהשו"ב עם הקהל עצמם קבלוהו לפסוק אין אחר הקבלה כלום ושאנח"ד כמבואר בתשובת א"א ס"א חיו"ד ואף שלא אסרו בפירש שחיטתו רק שלא ישחוט דכתב התב"ש סי' ב' דבהפס"מ להקל בדיעבד שא"ה דנולד חשד וריעותא מוכח דאסרו שחיטתו אף דיעבד טרם שיתברר והשו"ב שלא שמע להפס"ד הוא כחשוד לא"ד והכשיל לעוברים ושבים אשר לא ידעו כלל מפס"ד ואכלו לפ"ת את"ד השואל ודעתו לאסור הכלים למפרע מאז שלא עשו כהפס"ד וזה תשובתי

הנה מבואר בנו"ב חיו"ד ס"א דאם לא עשו חרם רק עשו תקנה ששוחט אחד לא ישחוט בלא חברו אף שעבר השוחט על ציווי הקהל והרב בשביל זה אין לקנסו שהוא חשוד וכ"ש אם התקנה רק שלא יכשיר בבדיקת הריאה לבדו דאין לאסור כי בהפס"מ אפילו נאבדה הריאה כשר יעיי"ש

ומ"ש דכאן יש הוכחה דכונת הפס"ד לאסור אף דיעבד והוי כאסרו בפירש הבשר וחכם שאסר וכו' הנה בריב"ש סי' תצ"ח כתב אע"פ שכולם