תשורת ש"י קמו

אזלינן בתר רובא משום צדק משלך ותן לו היינו בראית חזקת חיוב או איתחזיק כאן איסורא ועיין בפ' הזרוע דף קל"ד משא"כ כשליכא חזקת חיוב ולא איתחזיק איסורא אזלינן בתר רובא כדאיתא ברמ"א ביו"ד ס"ס קנ"ט דכיון דנשתמש באותו תיבה בחולין ובצדקה וי"ל כבר הוציא מעות הצדקה תו לא איתחזיק איסורא והבאתי בספרי ערך ש"י ביו"ד סי' ק"י ראיה לזה מהרמב"ם פט"ו מהלכות תרומות ה"ב דלא ככתיבות בדיני תפיסה אות ב' עיי"ש ואם כן גם ס"ס מהני דעכ"פ חשוב כרוב ולדעת כ"פ עדיף מרוב דס"ל בס"ס מוציאין ממון

ולכאורה י"ל דשוגג היינו רק על מעשה שלעבר ולא כנ"ד דכסבור שזה לא יאמר בה"צ אך בתוספת רי"ד בנדרים שם דף כ"ח בד"ה הרי הנטיעות אלו קרבן אם אין נקצצות ז"ל אי קשיא מה ענין זה אצל נדרים זהו קדשי בד"ה וישנה משנה זו בערכין י"ל משום דתני רישא דנדרי שגגות מותרין הקדש בשגגה הוי הקדש שיותר הוא עלול ההקדש לחול מן הקונם שזה האדם כשראה רוח סערה גדולה שעוקרת האילנות סבר בלבו שא"א שהן נטיעות קטנות ינצלו וכן כשראה שנפלה דליקה בתוך ביתו סבר שטליתו שיש לו שם לא תינצל מן הדליקה וכשאמר הנטיעות האלו יהיו הקדש א"ל יקצצו היום ברוח זה וכן טליתו יהיה הקדש אם אינה נשרפת היום לא בכל לב הקדיש שהוא סבור בלבו שלא ינצלו מן הקציצה ומן השרפה ומפני זה הקדישם ואלו היה יודע שינצלו לא היה מקדישם והלכך אפילו ניצולו לא יהיו הקדש קמ"ל דהקדש הן אבל אלו אמר קונם פירות עלי אם אינן נקצצות אינן אסורין שאלה הן נדרי שגגות שהוא סבר שלא ינצלו ולא נדר בכל לב נמצא שההקדש עלול יותר לחול מן הקונם עכ"ל ואף דכתב דהקדש בטעות הוי הקדש הרי קמן דבתשובת הר"ן הנ"ל דהקדש לעניים בשגגה אינו הקדש ואפשר דס"ל להר"ן דהקדש לעניים אינו כהקדש לבד"ה וזהו מחלוקת הפוסקים ואף דדברי תוספת רי"ד צע"ג דהא קי"ל בפרק שני דתמורה דף י"ז וברמב"ם פ"ו דערכין הלכה ל"ד דהקדש בשוגג אינו הקדש מ"מ למדנו דזה חשוב שוגג וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים שם דהוי נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשנהו שהיה סבור שא"א להיות נצולין ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכחים לא הויין דברים עכ"ל וה"ד התם ל"ה דברים שבלב דמוכחי משום די"ל דלהכי הקדיש דמזל הקדש יגרם שינצלו אח"כ ראיתי בשו"ת שו"מ קמא סימן ע"ב בשנים שטענו לפני הרב ז"א כך וז"א כך ופסק הרב לאחד ת"כ ואמר חברו באם שכנגדו יתן ת"כ יתן הוא ט"ו ז"כ לבית הכנסת והשליש המעות ט"ו ז"כ ונתן שכנגדו הת"כ ורצה חכם השואל לדמותו לאסמכתא דבצדקה קונה והשו"מ דחהו דכאן חשב שזה לא יוכל ליתן ת"כ שהרי אינו כן והוי כנדרי שגגות והובא בד"ג באות אסמכתא

רפב

תשובה על מה שהעיר חכם אחד על מה שכתבתי בערך ש"י על יו"ד סימן כ"ז לישב המנהג שמוכרין בני מעים לב"נ מנתנבלה בשחיטה משום דסד"א לרמב"ם רק מדרבנן אסור ולא גזרו על ב"נ והקשה דבתיבת גמא פ' נ"ח סק"ב כתב דספק אבמ"ה גם לרמב"ם אסור מה"ת לב"נ דהא דגלי תורה בספק ממזר דמותר ומינה יליף לכל התורה גלי תורה רק לישראל א"ד ל"ד בדברי שכתבתי לפי דברי הבית מאיר וחוו"ד דלא מספק ממזר יליף הרמב"ם ואדרבה בתה"ה ושאר החולקים על הרמב"ם הביאו ראיה לאיסור מדהוצרך התורה להתיר ספק ממזר מיתורא דקרא ש"מ בכל איסורים ספקן אסור מה"ת ותרצו מהרי"ט וחוו"ד ואחרונים דבספק ממזר התירה התורה אפילו בגוני דאסור לרמב"ם בשאר איסורים אלא דכ"מ לא דברה תורה רק בודאי כדאיתא בסוטה טהור ודאי וטמא ודאי אמרה תורה

עוד תמה עמ"ש שם דגם למאן דס"ל דסד"א מה"ת לחומרא אינו רק ספק איסור שמא אסור בעצם ואם עשה בשוגג וכלפי שמיא גליא דאינו אסור בעצם לא עשה כלום והא בתה"ה דף ק"ב כתב דסד"א הוי כודאי מה"ת. הנה לשון רש"י בפ"ק דחולין דף טית ע"ב ספק דאיסורא לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור ותה"ה שם כתב בסוף דבריו בעלמא ספק כודאי וכן פרש"י על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא וכ"כ בפר"ח בכללי ס"ס דעת רש"י ותוס' ורשב"א דמה"ת אנו מוזהרים לפרוש מן כל איסורי ספקות ואין לאדם להכניס עצמו משום דשמא הוא אסור עיי"ש הרי דאינו איסור בעצם בודאי אלא דאין להכניס עצמו כשיודע שהוא ספק איסור ואם הכניס עצמו יש עליו עונש חיוב על הכניסה ולא על עצם הדבר אם כלפי שמיא גליא דמותר ולכן כשלא ידע ועשה אין עליו כלום כהרמב"ן ובתה"ה דף קי"ו דעתו נוטה דעיקר כר"ת דס"ט שנתערב מותר מטעם ס"ס וה"ר מירושלמי ומסיק דחד בחד והדר נתערב אחד מהם ברוב אסור גם לר"ת משום דחד בחד כגופו של איסור כודאי איסור וביארו פר"ח בסי' ק"י סקמ"ה מדחייב אש"ת בחד בחד ולא בחתיכה אחת ספק חלב הרי דחד בחד חשוב כודאי איסור עיי"ש ואם גם בשאר ספק חשוב ודאי איסור למה כשנתערב הוי ס"ס וגם לר"י דס"ט שנתערב אסור לאו משום דאסרה תורה הספק הוי ודאי איסור אלא משום דאיך תתיר וכבר אסרת והיינו בנודע תחלה כמ"ש מהרא"י ומאן דאוסר גם בלא נודע רק משום דל"פ ואפילו בנודע רק מדרבנן הוא כמו שביארתי בערך ש"י בסי' ק"י בד"ה והטו"ז

עוד הראה בקיאות להקשות על מה שכתבתי דתק"ח לא חל על ב"נ וגם הפר"ח כ"כ ביו"ד סי' נ"ה והוא בחולין דף קכ"ט אמר דאבר המדולדל א"י להאכיל לב"נ והרי לית בו רק מצות פרישה מדרבנן הנה לרמב"ם אבר המדולדל אסור מה"ת והעלה הפר"ח כן לעיקר עיי"ש בסימן ס"ב ואפילו למ"ד דאינו מה"ת ומ"מ אסרו ליתן לב"נ ה"ט כמ"ש פר"ח בסי' נ"ה ס"ק ט"ז שכיון שידוע שאבמ"ה אסור לב"נ אי שרינן ליה להושיטו לב"נ תו לא מיקיים גזרת חכמים דאמרי אינשי מדשרי לב"נ ש"מ דלית בו איסור אבמ"ה עיי"ש וזה שייך באבר המדולדל מבהמה כשרה דיש חשש דיאכלו גם ישראלים אבל בני מעים דאינו אסור לב"נ רק אם נתנבלה בשחיטה הרי בלא"ה אסור לישראל משום נבלה ומדויק בזה לשון הש"ס שם מכל אוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ולא אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים ויותר הל"ל אוכל הראוי לאכילה לאחרים אלא משום דבאמת ראוי לב"נ אלא דאין אתה יכול להאכילו ובעיקר קושייתו כבר קדמו בכנפ"י סי' נ"ה ותרצו

עו"כ דיותר הוה לי לומר דרשב"א נמי מודה דספק במקרה סד"א מותר מה"ת כמו שכתב בח"ר