תשורת ש"י קמה

התורה ואת"ל כדעת הסוברים בפירש דברי הרמב"ם דאינם פסולים רק מדרבנן שמא כדעת הרי"ף דא"צ גט גם בפסולים מדרבנן ומפרט בדעת הרמב"ם עצמו מחולקים הפוסקים ובדעת הרי"ף כ"ע ס"ל דלהרי"ף בפסולים מדרבנן א"צ גט ובשו"ת הספרדים מתירים בס"ס א"א אף דיש לה חזקת א"א כמבואר בעזרת נשים ס"ק ק"ח וס"ק קט"ו והפנ"י בקו"א לכתובות ס"ק מ"ו חולק דלא מהני ס"ס נגד חזקת א"א וא"כ הכא דיש חזקת פנויה לכ"ע מהני ס"ס ואחר העיון מצאתי ממש כמו שכתבתי ברשד"ם חלק א"ע סימן ל"ג ובשו"ת דברי ריבות סי' רל"א והוסיפו עוד דבעל העיטור וקצת גאונים ס"ל כהרי"ף ולי נראה דגם דעת התוספת בספ"ק דב"מ בד"ה שובר כדעת הרי"ף מדכתבו ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה אעפ"י דלא שייך טעמא דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה עכ"ל ועד כאן לא כתבו ושמא אלא משום דלא שייך הטעם אפשר דמשום לא פליג לא יעקרו דבר מן התורה וכה"ג כתב אשל אברהם בסי' קכ"ח סק"ל ואישתמיטתיה דברי תוספת הללו אבל כששייך הטעם עקרו ד"ת וכ"ש בקידושין די"ל כל המקדש ע"ד רבנן מקדש כמ"ש הרי"ף וכיון דלענין ממון פסלום רבנן ה"נ באיסור כשהבעל דין מכחיש וחזי לאצטרופי מה שאמרה הבתולה שלא הבינה מה שאמר לה ראובן האמ"ל שהוא לשון קידושין כיון שלא דברו תחלה מעסקי קידושין ולא עמדו תחת חופה כנהוג דהא כתב הב"ש סימן כ"ז סק"ה דאפילו אמר לה הרי את מקודשת לי צריך לידע שהבינה שהוא לשון קידושין דלא כל נשים מבינים לשון הקודש וכ"מ בר"ן ומגיד וב"ח ואף דכונת הב"ש דצריך לידע לעשותו ודאי קידושין אבל ספק לעולם הוי דשמא משקרת מ"מ בכאן סגי בהיותו ספק דבלאו הכי יש ספקות וכמ"ש

רפא

מעשה רו"ש עשו מקח ואח"ז היה הכחשה ביניהם ואמר ראובן לשמעון אם תאמר בהן צדק שכדבריך כן היה אתן לצדקה סך פלוני ואמר לראובן השלש המעות והשליש ואח"כ טרם שאמר שמעון הה"צ חזר בו ראובן נראה דישנו בחזרה דהנה אם יש אסמכתא בצדקה פליגי הפוסקים ועמג"א סימן תקס"ב וביאור הגר"א שם דנוטה דעיקר דיש אסמכתא ובספיקא דדינא בממון צדקה גם כן פליגי אם ספקו לחומרא כדאיתא בר"ן פ"ב דנדרים דף זיי"ן ובש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד

ובנ"ד יש עוד טעמים להקל דבשלמא אם אמר אם אעשה כן אתן לצדקה כההוא דיו"ד סימן רנ"ח ס"י תלוי בפלוגתא זאת אבל נ"ד שתלה בשמעון אם יאמר בה"צ משום דכסבור ראובן שהאמת אתו ואין רשאי שמעון לומר בה"צ וודאי לא יאמר גם כן הוי כההוא דיו"ד סימן רל"ט סט"ז נשבע שלא אוכל ככר זה אם פלוני אמר דבר זה ונמצא שאמרו מותר בהככר דהוי נדרי שגגות ועש"ך ס"ק כ"ג וה"נ אם אומר ראובן מחמת שברור לו שהוא אומר אמת היה כסבור דודאי שמעון לא יאמר בה"צ ועיין ר"נ פ"ג דנדרים דף כ"ה ע"ב בד"ה היכא דמי דאע"ג דר"כ ור"א כל חד וחד אמר לחברו דטעי ולא הבין מאמר רב סד"א דכיון דלא חש ליה ואשתבע לאו שגגה הוא ואי תלה בה איסור פירות יהו אסורין קמ"ל וצ"ע בזה ממ"ש בשו"ת מיימני לספר הפלאה סי' ה' דכתב שם אם אמר אם אבוא אל אשתי עד שנה אתן לצדקה שני ז"כ ואח"כ בא דא"י לומר דלא נתכוין ליתן השני ז"כ אלא שסבור היה שלא יבא אל אשתו ושיוכל לפטופט ביצרו דדברים שבלב אינן דברים ומה שהוציא בפיו זהו צדקה עכ"ל ויש חילוק בין נודר או נשבע לעצמו או מה שנוגע לחברו דבנוגע לחברו אינו יכול לבטל דברי פיו בכונתו דדברים שבלב ל"ה דברים אם לא כשיש אומדנא דמוכח טובא ולא בעינן פיו ולבו שוין כדאיתא ביו"ד סימן רי"ח ס"א בהג"ה ובטו"ז שם וה"נ נוגע הדבר לעניים וה"נ אינו אומדנא דמוכח שהיה ברור לי ששמעון לא יאמר הה"צ דשמא היה מסופק ולא קים ליה בגוה דשמעון שלא יאמר ה"צ אך מסיים בשו"ת מיימני שם דל"ל דאנן סהדי אלו היה יודע שלא יוכל מלעכב א"ע מלבא אל אשתו לא היה נודר וה"ל כאלו פירש להדיא זה אינו דא"כ למה נדר עכ"ל והכא אדרבה מש"ה נדר לברר שהאמת אתו דכסבור ודאי לא יאמר שמעון הה"צ ויתברר שהוא אומר אמת. ויש עוד טעם להקל לפימ"ש בשו"ת ר"ן סוף תשובה א' בנידון שנשבע אחד ליתן לפרנסת חולי עניים ואם איזה פעם ידור נדר בבית הכנסת בעירו יהא חצי מזה הנדר לפרנסת חלי עניים ואח"ז נדר בביהכ"נ איזה סך לחבורת ת"ת וכתב הר"ן דנדר צדקת חולים אינו חל עד שידור אותו נדר האחר לת"ת ובאותו שעה לבד הוא חל ולא בשעת דבריו הראשונים ולפיכך כל שבשעת נדרו שני אינו זכור מנדרו ראשון לא חל נדרו דהוי כההוא שמעתתא דככרות דבפרק שבועת שתים בתרא דהאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג מותר לו לאכול את השניה כיון שחלות איסורו בשעת אכילת ככר של תנאי ובשוגג נאכל לא חל איסור על השניה כלל את"ד ולמד מזה בחידושי רעק"א ביו"ד סימן רנ"ח ס"י לענין צדקה כה"ג ומעתה אומר אני כיון דטרם שאמר שמעון הה"ל צווח ראובן שאיני רוצה שיאמר שמעון הה"צ ואינו רוצה בנדרו אם כן כשיאמר שמעון ההן צדק בעל כרחו דראובן אינו חל הנדר דראובן הוי אנוס בשעת חלות הנדר דכך לי שוגג או אנוס דהכל ילפינן מהאדם בשבועה פרט למוטעה ופרט לאנוס כן נ"ל ובשו"ת מים עמוקים סנ"ט כתב משעזב אשתו ונשא אחרת ונדר לה בנזירות אם יתייחד עם הראשונה יהא נ"ש אח"כ גזמה ראשונה להפסידו ממון בערכאות א"ל ידור עמה מותר להתייחד עמה ואינו נזיר דהוי אנוס כשאומר שסמך שיגרשנה או. תמחול לו

ועוד כיון דאינו חל בשעת דבריו הראשונים רק בשעה שיאמר שמעון הה"צ וכבר חזר בו ראובן מהני חזרתו כההיא דירושלמי בקידושין ר"פ האומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור כיון דלא חל עדיין ההקדש לא אמרינן בו אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ומדמי לה הירושלמי למקדש אשה ואמר לה האמ"ל לאחר ל"י דיכולין לחזור תוך ל"י ואע"ג דעשה מעשה ונתן כסף קידושין לידה כיון שלא חל עד אחר שלשים יום הוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וכדאיתא בבבלי ר"פ האומר לר' יוחנן דקי"ל כוותיה וא"כ ה"נ אף שהשליש ראובן המעות כיון שאמר שיהא לצדקה אם יאמר שמעון הה"ל דאינו חל עד שיאמר הה"ל לא הוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ואף דבפ"ג דנדרים דף כ"ט ע"ב איתא דלא כהירושלמי כבר פסק בחידושי רשב"א שם כהירושלמי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין ה"ט ואף דיש פלוגתא בזה מ"מ כיון דצדקה באסמכתא נמי פלוגתא היא והוי ס"ס לקולא אף דכתב המרדכי סוף חולין דלא