תשורת ש"י קמד

אך כאן דאמר ראובן דנתן לו שמעון תקיעת כף בחלק עוה"ב לחזור ולהשכירו לראובן הוי כשבועה כמ"ש ביו"ד סי' רל"ט בת"כ שאינו בדרך התגרים ואף דבתשב"ץ ח"ב סי' קמ"א הביא משו"ת הרשב"א דת"כ אינו כשבועה ורמזו בחידושי רע"ק ביו"ד שם אפשר אם פירוש בחלק עוה"ב הוי כשבועה ועכ"פ נסתם בש"ע יו"ד דהוי כנשבע ושאלה ל"מ בזה כיון דעשה כן כדי שיוציא ראובן האפערט וקאפציא שלו ויוכל שמעון לשוכרו בפחות ויטול ריוח דהוי הת"כ משום דראובן עשה לו טובה דל"מ שאלה כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ח ואף דשמעון טוען שהיה מוכרח כי הוא רצה לשכרו מקודם כדי להציל מה שנתאנה בחנות אחר הנה אם היה עדים על הת"כ לא מהימן כמבואר בש"ך יו"ד סי' רל"ב סקכ"ה אך בליכא עדים מהימן במגו אבל אין זה חשוב אונס כמבואר בהג"ה שם סי"ב דלא מקרי אונס דשבועה אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה לא מקרי אנוס בשבועה ואף דטוען שמעון שרצה להציל מה שנתאנה מקודם אין זה חשוב רק מניעת ריוח כדמוכח במהרי"ק שרש קס"ז שהביא ראיה משבועת צדקיהו שהיה במאסר ונשבע כדי שיצא מהמאסר דלא חשוב שבועה באונס כיון דכבר היה במאסר ועכשיו נשבע להציל עצמו ממאסר שקדמו כבר ויותר מזה כתוב בפו"כ לתה"ד סי' ע"ג ואף דהפך שמעון מכבר לשכור החנות כיון שלא נגמר הפסיקה ל"ח עני מהפך בחררה כמבואר בחו"מ סי' רל"ז

וגם לפי הצד שכתבתי דראובן נתייאש כששמע שלא יהא נבנה החנות ואפשר לדמותו למ"ש בשו"ת מיוחסות לרמב״ן סי' רנ"ז והובא בחו"מ סי' ע"ג ס"ז דנשבע לפרוע חובו לחברו והגיע אח"כ שמיטה כיון דנפטר מהחוב פטור מהשבועה דהוי כמחל לו החוב מ"מ אינו דומה דהתם היה חייב מדינא ונשבע לפרוע מה שהוא חייב וכיון דנפטר מהחוב נפטר מהשבועה אבל כאן לא היה מחויב כשישכור החנות לתתו לראובן א"כ נהי דאח"כ נתייאש ראובן מהחנות מ"מ במה יופקע שבועת שמעון דאפילו מחל ראובן השבועה לא מהני רק כשימחל החוב כמ"ש בנו"ב חיו"ד סי' ס"ז וכאן השבועה על מה שאינו חייב לא עדיף היאוש מאם מחל בפירוש השבועה דלא מהני ועוד דגוף שמעון נשתעבד מחמת הת"כ דשבועה חיוב גברא ויאוש לא מועיל על שעבוד הגוף לפימ"ש הנתיבות סי' קס"ג לכן אם מודה שמעון על הת"כ בחלק עוה"ב מחויב לחזור ולהשכיר החנות לראובן בריוח שפסקו תחלה ואם מכחיש ואומר שלא נתן ת"כ רק כדרך התגרין לקיים המקח ולא בחלק עוה"ב יזהירו אותו הב"ד אם כשנתן הת"כ היה בדעתו דרך שבועה או פירוש בחלק עוה"ב רבוץ עליו איסור שבועה

רפ

מעשה ראובן בא לפני ב"ד ואמר שקידש בתולה זאת והביא שני עדים בני אחיות והעיד אחד שראה שנתן על יד הבתולה הענטשוך ואמר האמ"ל בטבעת זו כדמו"י וטבעת לא ראה ועד שני העיד שנתן על אצבעה הענטשוך וטבעת ואמר לה האמ"ל בטבעת זו כדמו"י אחר כך בא אחד והעיד שעמד בתפלה ופניו לכותל ולא ראה כלל רק שמע שאמר ראובן האמ"ל בטבעת זו כדמו"י ושאלוהו הב"ד אם אחר התפלה ראה ע"י הבתולה הענטשוך או טבעת ואמר שלא ראה יאחר שעה חזר השלישי ואמר שנזכר שאחר התפלה ראה הענטשיך ע"י הבתולה והבתולה אמרה שלא נתן בידה ראובן כלום רק בקשה מראובן ההענטשוך בעד איזה חוב שהיה ראובן חייב לה ולקחה אשה אחת ההענטשוך מראובן לראות ואח"כ נתנה האשה ההענטשוך לה ולבשה וראתה שההענטשוך קרועים ואמרה שאינה רוצה בהן ורצתה להשליכן ותפס ראובן בידה וההענטשוך ואמר האמ"ל בטבעת זו כדמוי"ל ולא הבינה מה אומר וסברה שמקלל אותה מחמת שרצתה להשליך ההענטשוך

הנה עדות השלישי לית בו ממש מאחר שלא ראה שום נתינה ואף שחזר אח"כ ואמר שראה על יד הבתולה הענטשוך כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד כדאיתא בחו"מ סי' כ"ט

ועוד הא כתב בשו"ת הרשב"א בסי' תש"פ בשנים שעמדו אחורי הגדר ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו נתינה ממש ואפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפילו לאה מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראיה וידיעה ממש בעינן ואף דהב"ש בסי' מ"ב סקי"ב כתב דמרדכי חולק דכתב אפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח דהא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הא האחרונים חולקים על הב"ש דהמרדכי מיירי כשיש הוכחה ברורה ולא פליג על הרשב"א ולי נראה לחלק דאם שניהם מודים מהני דבר המוכיח כמ"ש מהרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה דאע"ג דלא קי"ל בגמל האוחר בין הגמלים כמ"ד בידוע שזה הרגו מ"מ היכא דהמזיק מודה אנן סהדי דכן הוא ולא מקרי מודה בקנס עכ"ל ה"נ מהני בקידושין כמו בקנס משא"כ בהכחשה לא מועיל דבר המוכיח לבד וה"נ האשה מכחשת שלא קבלה מיד ראובן כלום ועוד דלא הוי דבר המוכיח כיון דאשה אחרת היתה שם אפשר באמת לא קבלה ההענטשוך מיד ראובן כמו שאומרת הבתולה ואף דאומרת דאח"כ תפס בידה בחזקה ואמר לה האמ"ל וכו' הרי זה לא מהני כיון שלא דיבר עמה מקודם מקידושין אף שנשאר ההענטשוך בידה כמבואר ברמ"א סי' מ"ב ס"א בהג"ה ועוד כיון דאמר ראובן האמ"ל בטבעת זו ועד השלישי לא ראה אח"כ על ידה טבעת רק הענטשוך ליכא שום דבר מוכיח דהא הענטשוך אין שמו טבעת ואף דכתב בשו"ת הרשב"א סי' אלף קפ"ו דאם קדשה בבגד ואמר לה האמ"ל בטבעת זו דמקודשת כיון שראתה וסברה וקבלה עיי"ש שאני הכא כיון דדנין על העדות והעד שמע טבעת ולא ראה אח"כ על ידה טבעת רק הענטשוך ליכא לגביה שום דבר מוכיח לחשבו כראה נתינת הקידושין ומעתה לא נשאר רק שני עדים הראשונים וכיון שקרובים זל"ז אפילו לא נימא בקידושין נמצא אחד מהן קא"פ בטלו שניהן כאשר פלפלו בזה האחרונים מ"מ לא נשאר רק אחד והבתולה מכחשת הוי ע"א בהכחשה ולאו כלום

אך מה שצ"ע כיון דאינם קרובים זל"ז רק מחמת אמם הרי דעת רמ"א בחו"מ סימן ל"ג בדעת רמב"ם דאינם פסולים רק מדרבנן ואף דהש"ך שם דחה דברי הרמ"א הא התומים מקיים דברי הרמ"א וכתב דבקידושין צריכה גט ולע"ד אינו נהי דמשום חומרא דעריות יש לחוש לדעת רמב"ם אף דהוא יחיד נגד כל הפוסקים מ"מ הא לעומתו דעת הרי"ף שאם קידש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין כלל לקידושין והובא בשו"ת רמב"ן המיוחסת סימן קכ"ה ואם כן יש ס"ס שמא קרובים מחמת אמם פסולין מן