תשורת ש"י קלג

ב) שאלה קהל והרב תקנו בחרם שלא להלעיט אווזות ועבר אחד והלעיט. הנה פרי תבואה שאלה ט"ו העלה דאסור לו ומותר לאחרים אם מלעיט רק בשביל עצמו אבל במלעיט למכור אסור לכ"ע וראייתו ממבטל איסור וממטביל כלים בשבת ומכ"ש בחרם שהוא דאורייתא עיי"ש וצ"ע דהא בשו"ת הרא"ש כלל זיין דין ד' כתב בקהל שתקנו בחרם שכל כתב שלא יהא כולו מכת"י סופר ב"ד לא יגבה בו אח"כ תקנו ששנים אחרים ברורים שיבררו יכתבו השטרות נמצא זו נגד חרם ראשון אף שעשו מכשול להקהל שעברו על החרם מ"מ לא נפסלו השטרות והתקנה שניה קיימת אף דקי"ל כל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ דזה רק במצות שא"א לבטלן אבל התקנה שאפשר לבטלה בהא לכ"ע מהני וגם חרם אפשר לבטל את"ד ואפשר לחלק דשא"ה דכל הקהל עשו תקנה שניה ג"כ ובידם לבטל חרם ראשון להתירו לכן גם טרם שהתירו לא אמרינן אעל"מ אבל יחיד שעבר דאין בידו להתיר חרם הקהל י"ל דקונסין אותו שלא יהני מעשיו ומ"ש הש"ך ביו"ד סימן רכ"ח ס"ק צ"ו דטעמו של הרא"ש משום דחכם עוקר הנדר מעיקרא לא הבנתי דהא הרא"ש שם כתב שני טעמים אחד כיון שאפשר לבטל החרם ועוד חכם עוקר את הנדר מעיקרו וכשיתירו את החרם כאלו לא היה חרם מעולם והיינו לטעם ראשון אף דאפשר רק לבטל מכאן ולהבא כהסכמת הקהל וטעם שני כשיתירו ע"י התרת חכם שעוקר למפרע וטו"ז כתב דלא כהש"ך שם ובחת"ס יו"ד סק״ו כתב לתרץ דברי הרא"ש באו"א ומדברי הטו"ז וחת"ס מבואר כיון דאפשר לבטלו לא אמרינן אעל"מ אף א״ל בטלו עיי"ש ופשטות לשון הרא"ש שכתב מפני שאפשר לבטלו ל"ד למצות התורה משמע דלאו משום דבידו לבטל דא"כ הל"ל מפני שבידם לבטל ובערך ש"י ליו"ד סי' רכ"ח סל"ה תרצתי דברי הרא"ש מקושית הטו"ז והש"ך

ועוד בתוס' פ"ק דתמורה דף וא"ו בד"ה והשתא דשנינן כל הנהו שנויי אביי ורבא במאי פליגי הקשו נימא דפליגי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ועבר וגירש דלאביי מהני ולרבא ל"מ ותרצו כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דל"מ ול"ל דוקא בנשבע שלא לגרש דבעצמו בדה את האיסור אבל קהל או נשיא שהטילו חרם שלא לעשות איזה דבר ועבר אחד ועשה בזה לרבא לא מהני דא"כ הק"ל נימא דפליגי בהכי אע"כ כיון דלא אסרה רחמנא רק בדוי מהקהל או נשיא ל"ד ללא יוכל לשלחה אמנם מהתוס' אין ראיה דאביי ורבא פליגי אם מן התורה ל"מ אבל מודו תרוייהו דרבנן קנסוהו אך אף דאין ראיה מהתוס' מ"מ גם ראיות הפ"ת אין מוכרח דכמו דמחלקים התוס' לענין אעל"מ דהיכא דבדת מלבו מהני ה"נ י"ל רבנן לא קנסו באיסור דבדה מלבו

ועוד בשלמא מבטל איסור או מטביל בשבת אם לא קנסו בדיעבד מה הועילו חכמים בתקנתן כדפריך בפ"ב דגיטין י"ז ע"ב והתירוץ מהני דלכתחלה ל"ת פירש"י דסופר ועדים לא כתבו ל"ש כאן ובהה"מ פ"א מהלכות אישות כתב דבאיסורי דרבנן לאו כולהו אנשי זהירי משא"כ חרם דאורייתא ונפסל לעדות ולשבועה כדאיתא בחו"מ סימן ל"ד ס"ה וש"ך ואחרונים שם בקו"ע מפסל זהירי שלא יפסלו ועיין במג"א ס"ס תמ"ג דמכר חמצו לאחר א"ה דמיו מותרין ולא קנסינן לו ועיין בתוס' חולין ר"פ כ"ה בד"ה ומנא תימרא דאין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה ובשו"ת חכ"צ ס"ס צ"ב המחמיר איסור דרבנן עליו להביא ראיה ואין להחמיר מדעתינו כדאיתא סוף ידים אתה מחמיר ועליך להביא ראיה וכ"כ תשב"ץ ח"א סכ"ב

ומה שהביא הפ"ת משבת נ"ג דאם קשר המרדעת בשבת אם אסור לצאת לר"ה משום דעשה איסור בקשירה דסמך אצדדי בע"ח עיי"ש לפימ"ש אין ראיה ואדרבה מרש"י ותוספת ורא"ה וק"ע ופ"מ ראיה להיפך דמפרשים טעם אחר וע"כ דלא ס"ל לקנסו מחמת דעשה איסור

ובצלעות הבית סס"ד כתב מגרש בע"כ דעבר על חדרגמ"ה ל"מ מעשיו דקי"ל כרבא דאעל"מ כקושית תתוס' בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצם ל"ש דזה לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא איסור תורה חרגמ"ה עכ"ל וק"ל א"כ הדרא קושית תוס' לדוכתה נימא נ"מ בכה"ג ועכ"פ נלמד מדבריו דדוקא חרגמ"ה דאין לו התרה מצד עצמותו משא"כ חרמי הקהל די"ל התרה אם יסכימו להתיר מכאן ולהבא וע"י התרת חכם לעקור למפרע

רסז

שאלת אהא דפ"ב דביצה י"ז ע"ב דשוין ב"ש וב"ה דמשיקין מים ופרש"י מים יפים במלוחים ובפ"י דמקואות ס"ל לב"ש דאין מטבילין מים יפים ברעים ולא רעים ביפים כבר העיר בזה מהר"ם שיף ותרוצו דחה צל"ח בביצה שם וי"ל דאין מי המקוה רעים כ"כ שיקלקלו המים שבכלי ע"י השקה כדינו ולכן אין לגזור שיחוס עליהם ולא ישיקם כדין אלא דקשה דא"כ מה משני הש"ס בביצה שם דף י"ח כיון שאין לו מים יפים רק אלו שנטמאו מזהר זהיר בהו ולא שכיח שיטמאו והרי בניקל יש להם תקנה בהשקה ועדיין י"ל דודאי קצת יתקלקלו אלא דיהיו ראוים ע"י הדחק ומ"מ משום זה אין חשש שיעשה איסור ולא ישוקם יפה וכה"ג מצינו בא"ח סי' רנ"ג דתבשיל שנתבשל כמב"ד מותר להשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ול"ח שיחתה בגחלים כיון דבלא"ה ראוי ע"י הדחק וכמ"ש התניא שם ה״ט

אך להרמב"ם בפיה"מ ורא"ש שם במקואות דטעמיהו דב"ש אינו מחשש שלא ישיקם יפה רק בעי השקה במינו הדרא קושיא לדוכתה לכן נ"ל דנ"מ בהא דמשיקין ביו"ט מים יפים ברעים גם לב"ש בקיבל עליו לאכול חולין בטהרה שיהא טהור מן התורה וא"כ כשהשיק יפים ברעים דמן התורה טהור להר"ש ואפילו לרמב"ם ורא"ש נמי י"ל דאינו רק משום שגזרו שלא יבא להשיק משקין טמאין במקוה אם יראה דא"צ להיות מינו וגם כשאין שוין מהני ועוד נ"מ במי שאחזו בולמס דמאכילין אותו הקל וכשצריך למים והם טמאים צריך להשיקם אף דמדרבנן אינו מועיל השקת יפים ברעים מ"מ קיל מטומאה דאורייתא ונהי דאף אם יהא אסור מדרבנן להשיקן ביו"ט עדיין קיל מאיסור תורה מכל מקום אם יכול המסוכן עצמו להשיקן אסור לאחר להשיקן דא"א לאדם חטא כדי שיזכה חברך אם חברו יכול לעשות בעצמו אבל