תשורת ש"י קלב

שלא ראה מי שיטעון חזקה דד"מ הכי הוא היום לזה ומחר לכל מי שיוסיף כ"נ להלכה אבל מה נעשה שכבר נהגו שמוכרים חזקות והמנהג עיקר גדול בדיני ממונית את"ד הרי זולת המנהג לא חש לה משום חזקה ועשית הישר והטוב או משום עהמב"ח

ולענ"ד זולת טעם דדמ"ד ל"ש משום עשית הישר והטוב בזה דההככנסה הוא לצורכי המדינה ואינו כמו רעגאל שהיה של השרים עצמם דאז י"ל דלא חשו לרווחא דישמעאל כדאיתא בחו"מ סי' קנ"ו ס"ז בהג"ה אבל כששייך לכל המדינה ואם ימחו מלשכור האקצוס רק מי שהחזיק ברעגאל מכבר ישכור בזול כרצונו ונפסד כל המדינה ישראלים וא"י דאם לא יספיק ההכנסה להוצאות צורכי המדינה בע"כ יכבידו בשאר מסים ובפסידא דמוכר ומשכיר ליכא משום עשיית הישר והטוב כדאיתא בחו"מ סי' קע"ה לענין בר מיצרא אך כשיש מנהג ברור במדינה כולה למחות במשיג גבול המחזיק י"ל דכל ישראל שבאותה מדינה מחלו על זה משום דלפעמים יצטרך אחד או בניו לאותו תקנה וכה"ג פרש"י בפרק כל הגט דף למ"ד סוף ע"א בד"ה בחזקת עניי ישראל וכה"ג הוא בגמרא פרק שנים אוחזין י"ב ריש ע"ב ובפרק אלו מציאות דף כ"ז ע"ב ובחו"מ סי' תי"ז

וא"כ כיון דכל זה רק מחמת שכן נהגו צריך שיהא המנהג ברור בזה הדבר ממש וכמ"ש הש"ך ונה"מ סי' ר"א ועיין חו"מ סי' של"א סס"א בהג"ה ובנ"ד דבר חדש הוא ול"ל כלל דנהגו להחזיק מרעגאל לאקצוס ול"ל דא ודא אחת היא שהיה מחייתו מן עסק היי"ש אשר חכר דהא הב"ח בתשובה ס"א כתב מדינא אין בראנדיס ובטשפאווי (היינו פאכט לשלם הקצבה והוא כמו אקצוס כמ"ש בשו"ת ד"ח ח"ב בחחו"מ סל"ה) תורת חזקה ולא דין עני המהפך בחררה אלא שמצר תקנת המדינה נידון דין חזקה בראנדי אבל בטשפאוי אין בו תקנה ולא דמיא לאוראנדי שהחוכר הראשון מוציא הוצאות בבנינים ובכמה דברים לצורך האורנדי ועל הרוב נשאר לחוכר הראשון חובות אצל הגוים ומאלצין ויי"ש עיי"ש ובשו"ת ד"ח הנ"ל וא"כ דון מינה שמי שהיה לו חזקת אוראנדי ונשתנה מהממשלה לאקצוס דפנים חדשות באו ואין מחזיקין מאורנדי לאקצוס כל זמן שלא נתברר מנהג ברור דגם באופן כזה היו נוהגין להחזיק את הראשון

והנה מה ששאל לענין ליצעטנזין דהייני שענק שיצא הנימוס מהממשלה להיות בעירו שנים וזה שהיה מחזיק הרעגאל עד עתה רוצה למנוע שלא יקח שום אדם שענק רק הוא ודאי אין הדין עמו ועיין שו"ת ד"ח ח"ב סי' מ"ם כ"כ בפירוש ומסתיין לומר דיועיל החזקה לבעל האורנדיא להחזיק שענק אחד והתינח אם לא היה הנימוס רק ליתן בעירו שענק אחד אבל כיון שניתן שנים אפילו יפלו כל השנים ביד שנים אחרים כל חד מצי לדחותו לבעל האוראנדי שיתבע חזקתו מן האחר ולא יהא עדיף ממי שאבדה לו דרך שדהו בכתובות דף ק"ט ע"ב וחו"מ סי' קמ"ח ול"ד להא דאיתא בכתובות שם דקלא גבייהו הוא דהתם כולם נהנו דכל יורש נטל נגד חלקו שבדקל או משום דכל נכסי המוריש נשתעבדו ליתן הדקל להבת כמ"ש באס"ז שם

רסו

שאלה אדון היה לו כ"ה חניות בבנין אחד ומושכרים ליהודים והחזיקו כמה שנים אח"כ סתר הבנין ונתנו לו שרי עיר קרקע מר"ה להוסיף על בנין החדש ועשה רק עשרים חניות ויש מהחניות אשר כולו על מקום רה"ר ויש אשר קצתם על רה"ר וקצתם על מקום הישן וקמו עשרים משוכרי הישנים ושכרו החניות על שמנה שנים ונשארו החמשה בלא חניות ומדיינים עם העשרים ועלה בדעת הב"ד דאותם חניות אשר קצתם על קרקע הישן ישומו דמי החזקה לפי ערך חלק קרקע הישן ומן הבנין לא ישלמו השניים כלום מדמי החזקה רק חלק לפי ערך הקרקע כי הבנין חדש גם שאלו אם בכלות השמנה שנים ימחו מלהסיג גבול שוכרים השניים דהיינו שאותם החמשה לא ישכרו עוד מאותם חניות וזה אשר השבתי הנה במבי"ט ח"א סי' קצ"ב נוטה דעתו אחר שכפל ונבנה מחדש פנים חדשות הן ואבד מחזיק ראשון חזקתו אלא דרפויי בידו ומוכח דעתו התם דאין חילוק בין הקרקע להבנין דאם נימא דאבד המחזיק זכותו גם בקרקע אבד ואין לו דמי חזקה גם מהקרקע ואם נימא דלא אבד אזי חזקתו כמקדם גם בבנין החדש ובשואל ומשיב קמא סל"ב פסק בפשיטות כיון דנפל בנין הישן אזדא חזקתו כמו בשכר בית זה ונפל דסימן שי"ב סי"ז ומוכח נמי דגם בקרקע אין לו עוד חזקה כלל הן אמת דלפימ"ש הרמ"ך באס"ז פ' השואל דף ק"ג דאם רוצה השוכר לבנות ממעותיו ולדור עד כלות זמן השכירות אין המשכיר יכול למחות בו מבואר דס"ל אף דנפל אזדא היינו רק מהבנין דאין מחייבין המשכיר לבנותו אבל לא אבד השוכר זכותו בהקרקע אך הב"י בחו"מ שם הוכיח ממדור אלמנה דנפל דפסק הש"ס בכתובות דף ק"ג דיורשים יכולים למחות בה אפילו היא רוצה לבנות משלה דה"נ בשוכר וכ"פ הרמ"א בחו"מ שם הרי דגם זכותו באותו קרקע אזדא וצ"ע על הרמ"ך כי ראיית הב"י ראיה גדולה והנה במסגרת השלחן לחו"מ סי' ק"מ אות ל"ה העתיק מן כנה"ג דאם נשרף או נהרס הבית שהחזיק בו ישראל וחזר הגוי ובנאה החזקה הוא לראשון אמנם בכנה"ג שם אות צ"ז כתב בזה"ל הסכמה שכתוב בה שמי שהיה לו חזקה בחצר ובנה בו הכותי בתים אחרים שחזקת אותם בתים הם של זה שהיה לו חזקה בחצר כ"ש אם הבית שהיה לו בו חזקה נשרף או נהרס וחזר הכותי ובנאה שפשוט הוא שהחזקה של ראשון מבי"ט סימן קצ"ד עכ"ל הרי כשלא נמצא כתוב בהסכמה כמ"ש כיון שנפל וחזר ובנאה י"ל אבד ראשון חזקתו ולפ"ז לולא דברי השו"מ אין להוציא דמי חזקה מהשוכרים שניים כ"ש אחר שהשו"מ פסק בפשיטות כן בראיה ברורה וממילא גם אחר שמנה שנים אסור להחמשה להסיג גבול אותם העשרים שוכרים

ומ"מ אחר שהב"ד מפוקפק בידם איך נתקנה אצלם התקנה אם לכשיפול ויבנה מחדש אזדא החזקה ואינם סומכים על השו"מ מאחר דמבי"ט מספ"ל רשאים לעשות כשיקול דעתם במלתא דמסתבר כמו שכתבו דהא מבואר בשו"ת הרא"ש כלל ק"ז דרשאים הב"ד לעשות פשרה בע"כ של בע"ד היכא דלא ברירא להו הדין ומייתו ראיה מס"פ המפקיד דף מ"ב בההוא בקרא דפסקו לו לשלם דמי בשר בזול דפרש"י דפשרה הוא ומוכח מזה דיכול לעשות פשרה כשהדין מסופק לדיין וא"י. לבררו אפילו להוציא ממון הן אמת דזה רק לפרש"י שם אבל לר"ת ורא"ש שם בפסקיו הא דמשלם דמי בשר בזול לאו פשרה אלא דינא ולפ"ז אין ראיה מ"מ כיון דפסק בש"ע חו"מ סי' י"ב ס"ה כהך דשו"ת הרא"ש קם דינא.