תשורת ש"י יג

ט"ז

שאלה דבר שיש בו ספק איסור והובא לפני בעל רוה"ק מוחזק ואומר דאין בו איסור אם מיתר א"ל הנה בספר תוספת יוה"כ ביומא דף ע"ה בד"ה תניא אידך כתב דאין להורות על פי נביא גמור שום דבר המסופק במציאות כגון אם בן זה בן שבעה לראשון עיי"ש והובא בברכ"י א"ח סל"ב סי"ב עיי"ש

ולע"ד ראיה לזה מפרק הפרה דף נון ע"ב ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טררפוה ר"נ אר"נ אי שקיל מריה דההוא תורא קבא דקמחא ואזיל תנא בי מדרשא אם שהה מעל"ע כשרה לא אפסדיה לתורא עכ"ל ותמוה דמנא ידע שהיה שוהה מעל"ע ואפילו שהה צריכה בדיקה ואימר היה נמצא בו טרפות אע"כ סוד ד' ליריאיו ידע שהיה שוהה והיה נכשר בבדיקה ואם כן גם עכשיו למה טרפוה אע"כ משום דאין להורות עפ"י רוה"ק ועוד ראיה מפרק האשה בתרא דטבע חסא ואר"נ האלקים אכלו כוורי לחסא ואזלא דבותהו דחסא ונסבא ולא אמרו לה ולא מידי ואמר ר"א ש"מ הא דמשאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה עיי"ש ותמוה איך נשבע ר"נ דאכלוה כוורי כיון דמשאל"ס חיישינן שמא יצא חי ולא תנשא ומצאתי בשילהי מרדכי דיבמות בשם מהר"ם הקשה כן ותירץ משום דרובן למיתה במשאל"ס סמוך ארובא ורק לענין איסור א"א החמירו עיי"ש ולי תמוה נהי דודאי רק משום חומר א"א החמירו וכמ"ש נמי תוספת בספ"ק דב"מ כף ע"ב היינו כיון דהיה צורך גדול וא"א לתקן ה"ל למיזל בתר רוב אבל לישבע לכתחלה ואין בו שום צורך ודחק והפסד ודאי ה"ל לחוש למיעוטא דהא אין סומכין על הרוב גם בשאר איסור היכא דיכול לברורי בלא טורח רב ואפילו במקום דסומכין על חזקה או רוב וא"צ לברר בשאר איסור מ"מ משום חשש ברכה לבטלה דהוי בלא תשא מחויב לכתחלה לברר וכמ"ש הטו"ז במג"ד ס"ח סק"ח ועכצ"ל דר"כ נשבע משום סוד ד' ליריאיו ידע ולא היה לו ספק כלל ואם כן קשה איך אר"א ש"מ דאי נסיב לא מפקינן מדלא אמרו לה ולא מידי הלא הכא שאני דנשבע ר"נ וקי"ל ברוה"ק אע"כ דאין להורות בספק מציאות על סמך רוה"ק ומ"מ י"ל דרק לאחר אין להורות בספק איסור אבל אם ידע בנפשו עפ"י רוה"ק דזה אין בו איסור מותר הוא לסמוך

יז

מה ששאל על מה שנהגו לטבול בשבת במקוה ששפכו לתוכה חמין עיין נוב"ת חא"ח סכ"ד וברכ"י סימן שכ"ו בשם בני יהודא ולי נראה דה"ט דהא גזרו חכז"ל שלא לרחוץ כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע"ש דחששו שלא יבאו להחם בשבת ומ"מ ל"ג גם כן מה"ט שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו ועכצ"ל לפמ"ש תוספת בביצה דף כ"א ע"ב בד"ה לא יחם דאסרו חז"ל להחם ביו"ט חמין לרחוץ כל גופו משום דאינו רק למעונגין אבל לידיו ורגליו שוה לכל אדם ובנוב"ת שם כתב דמ"ה י"ל דמותר להחם ביו"ט חמין לשפוך למקוה ומשום דאינן רוחצין לתענוג רק למצוה ולטבול בצונן שוה לכ"נ עיי"ש ואם כן ה"נ בשבת טבילת כל גופו בחמין שהוחמו בע"ש צריך לכ"נ כמו רחיצת פי"ו ולא גזרו בזה

י״ח

שאלה הת"ע בחת"י המקבל וכתוב בו נאמנות לנותן וכתוב בו כ"ד למאה לשנה בעד ז"ר של הנותן וטען המקבל שבפירש נתפשר רק על עשרה למאה ונשאר חלק בהת״ע לכתוב בו הסך וכ' בו הנותן כ"ד למאה

לכאורה לפמ"ש בנתיבות סימן ע"א סק"ד אפילו בנאמנות כבי תרי מהני מגו בענין הנאמנות עצמו אף שהמנו נגד עדים ועדים עדיפי ממגו והוי כמאמינו בפירוש אף נגד המנו משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה עדיף ממגו דכל הפה שאסר לא מגרע בדבריו הראשונים מידי וחשבינן כאלו לא אמר חובתו כלל עיי"ש ואם כן כיון דאם לא הודה המקבל שהרויח הרבה במעות הנותן לא אהני הנאמנות להנותן כלל ולפי מה שביארתי בחידושי לחו"מ סימן ק"ח דאין גובין עסקא מהיורשים אף בהת"ע דידן שמחייב עצמו לישבע שלא הרויח ואם לא ישבע יתן הריוח מ"מ ה"ד במקבל עצמו דא"ל ישבע הרי הודה שהרויח אבל מיורשים א"א לגבות שמא לא הרויח אביהם וכן הוא גופא כשישבע שא"י אם הרויח פטור אם כן רק הודאתו מחייבו ונימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואומר שלא נתחייב רק עשרה למאה אך מדברי הש"ך בסי' ע"א סק"ד שכתב מי שהאמין לחברו נאמנות סתם שכשילונו יהא נאמן עליו אף דיש לו מנו דלהד"ם ויוכל לומר האמנתיך כשתלוינו אבל לא הלויתני מ"מ כיון שיש עדים על הנאמנות סתם והוא מודה שלוה אלא שאומר שפרעו חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל אם כן ה"נ אף דלא האמינו רק אם ירויח מ"מ כיון שמודה שהרויח וחת"י מעיד עליו שהאמינו לנותן בעענות שיפלו ביניהם גם על הריוח חייב לשלם ואם דלי צ"ע דבשלמא מגו לטעון נאנסתי וכדומה דזולת טענתו לא היינו חוששין וצריך טענה דוקא בברי ל"ה הפה שאסר אבל במגו לטעון לא הלויתני או לא הרוחתי דלולא הודאתו היינו חוששין שלא הלוה ולא הרויח כגון אם הלך למדה"י או מת אם כן רק הודאתו מחייבו מ"מ צ"ל דוקא אם הפה שאסר על הנאמנות עצמו ולא מצד אחר

ומ"מ דוקא אם כתוב בהת"ע שנעשה בקאנ"ס דאל"כ ל"מ נאמנות על הריוח דהוי שלא בשעת מתן מעות לפמ"ש ש״ך ביו"ד סימן ק"ע סק"ה וכשלא היה נאמנות כבי תרי י"ל קי"ל דמהני מנו נגד הנאמנות כמ"ש התומים בסימן ע"א סק"ג וכן מחלק הטו"ז בין נאמנות כבי תרי או סתם נאמנות ולא מחלק בין אם הוא בעיקר הנאמנות עצמו ובמהרי"ט ח"א ס"ס ס"א כתב דאפילו תובעו מ"מ כיון שעיקר החיוב הוא על פיו ודמי לאיבע' הוה שתיק דמהני אפילו היכי דל"מ מגו אחר לכן גם נגד נאמנות כבי תרי מהני עיי"ש ואם כן גם נדון דהש"ך הכי הוא דעיקר הודאתו על פיו שהלוה לו

י"ט

אשר שאל ביהודי שהיה חייב לגוי ונמכר חצרו בערכאות וקנאו גוי ומכרו לגוי אחר ובא ישראל אחר וקנאו מגוי השני וטוען בעל החצר שהוא מוקדם לקנותו כמ"ש בזכל"א חחו"מ אות חית דישראל שמכר חצרו לערבי ומכרו הערבי לישראל אחר צריך להחזירו לבעל החצר אם רוצה לקנותו מתקנת שאלוניקו