תשורת ש"י קכז

מוציא מספק ואם בע"ד בא לתקוף לא נזדקק ג"כ מספק אלא ניתן המוחזק להצילו ואוקי ממונא אחזקתיה וראיה מדאמר הלכתא כרבה בארעא היכא דקיימא תיקום דהיינו דמוטל על הב"ד להצילו והיכא דקיימיא תיקום דודאי לרבה כן הוא דהא לאו מספקא פסק רבה כן דהא גם בזוזי ס"ל לרבה דמפקינן לכן נהי אנן דרק מספיקא פסקינן כרבה מ"מ הלכתא כוותיה להציל המוחזק היכא דקיימא תיקום וחידש הרא"ש דלא מפקינן מספק אם תפס וכמ"ש גם כן בספר ת"כ סי' צ"ה ועוד יותר ואוקי ממונא אחזקתיה להצילו מבע"ד דאלו לתירוצו של הת"כ דחידש דמהני תפיסה הא שם באותו שאלה לא תפס ולפמ"ש א"ש דגילה שאם ירצה אידך לתקוף ימחו בידו

רסא

שאלה אשה שחלתה ונדרה שלא תלבש צעיף שנתחדש והצנועות מושכות ידיהן הימינו ובעמדה אינה זוכרת אם הוציאה הנדר בפיה אם אסורה ללבוש ואם יש לה התרה כי בח"ס יו"ד סי' רכ"ב כתב דנדר שיש בו נדנוד מצוה מחמירין בהסכמה בלב דכתיב בקדשים כל נדיב לב עולת וביו"ד סי' רכ"ח סט"ו אין מתירין נדר של דבר איסור אפילו אינו רק איסור דרבנן כגון לשחוק

תשובה במבי"ט סי' רנ"ו במסופק אם הוציא השבועה מפיו דומה לחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן דאם אכלה אינו מביא אשם תלוי ואפ"ה נראה דמי שנסתפק אסור לעבור מספק דבחתיכה אחת נמי אסור לאכלה וצריך התרה אם הוא דבר שראוי להתיר לו עיי"ש אך דבריו בספק נשבע דליכא רק ס"א אך כאן אפילו אמרה בפיה אני נודר שלא ללבוש הוי נדר בלשון שבועה ובמחלוקת שנויה ביו"ד סי' ר"ו ס"ה אם הוי נדר מן התורה ידעת הרא"ש שם דאינו נדר רק כדי שלא יבאו הקל בנדרים צריך התרה ודעת מח"א ה"נ ס"ט דכ"ע מודים לרא"ש בזה ול"פ רק באמר קונם שלא אוכל או הרי עלי שלא אוכל דלא כב"י סי' רל"ט דגם באני נודר שלא אוכל פליגי עיי"ש ועכ"פ גם לב"י בנ"ד הוא ס"ס בדאורייתא שמא לא הוציאה בפיה ושמא אינו נדר וס"א בדרבנן שמא לא הוציאה בפיה ואף דספק דרבנן בדשיל"מ אסור כדאיתא בפ"ק דביצה מ"מ כאן יש חזקת היתר וכתב נוב"ת חא"ע סל"ח בנתעברה וספק מישראל ספק מערבי דמותרת להנשא דאף דהוי דשיל"מ שתמתין עד כד"ח של הנקה מ"מ כיון דיש לה חז"ה גם דשיל"מ בספק דרבנן מותר וא"ל דשאני הכא דודאי חשבה בלבה וספק הוציאה בפה הוי ריעותא וכמ"ש בח"ר פא"ט דף מ"ו דהיכא דאיתיליד ריעותא בבהמה דתוחל בה מעשה המטריף אלא שאנו מסופקין בגמר המעשה לא סמכינן אחזקה ז"א חדא די"ל דכאן ל"ח התחלה וכמו על ארי לתוכן וספק דרס ואיהו שתק ואינהו שתקן או איהו צווח ואינהו מקרקרן תלינן אימר שלמא עבדי עיי"ש בח"ר הרי אף דעל הדורס ל"ח הוחל מעשה המטריף ואינו ריעותא ועוד דבאיסור דרבנן לא אכפת לנו בריעותא דהא בנידון הנו"ב ספק נתעברה מערבי ספק מישראל הוי ריעותא כמו ספק בדרוסה ספק קניא ספק שונרא או ספק כלבא וכמבואר ברבינו יונה שבר"ן פ"ק דחולין דזה הוי ריעותא ולא מוקמינן אחזקה

וס"ס בדאורייתא לדעת הש"ך בסי' ק"י ס"ק כ"ו גם בדשיל"מ מותר אמנם המנ"י סוף כלל ע"ד חולק אש"ך וס"ל דדעת או"ה והרמ"א שאין מותר ס"ס בדשיל"מ ואם כן ה"נ צריכה התרת ב"ד ואף דנדרה בעת חליה ואיתא ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה דנודר בעת צרה אין להתירו רק לצו"ג מ"מ הכא ממ"נ אם אין להתירו מותרת משום ס"ס דתו אינו דשיל"מ אם כן יש לב"ד להתירו לצאת מחשש נדר והוי דשיל"מ ובזה יצאנו גם כן משום דנדר איסור אין מתירין דא"ת אין מתירין מותרת בלא"ה משום ס"ס דהא דאין מתירין נדר איסור כדי שלא יעשה והכא כיון דיהא מותר משום ס"ס ולא יהא חיוב נדר עליה תעשה ותעשה א"כ בזה לא אמר אדם שלא להתיר ממילא צריכה התרה דהוי דשיל"מ

ומה שחשש השואל משום הסכמה בלב משום כל נדיב לב כקדשים ואין לה התרה כנדר איסור הנה אם צעיף זה אין בו משום בחקותיהם לא תלכו המבואר ביו"ד סי' קע"ח ס"א בהג"ה וסי' קפ"ב ס"ה בלא תעדה אשה כלי גבר ומשום דת יהודית המבואר בא"ע סי' קט"ו לא ידענא מ"ש מכל תכשיטין ועכ"פ לא חמיר מנודר שלא לשחוק וי"ל אומנת אחרת דכתב הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח והב"ח ודרישה שם בשם מהר"ם מ"ץ דמתירין לו עיי"ש אף דעכ"פ יש בו איסור דאבק גזל כמ"ש בטו"ז חו"מ סי' ל"ד כמבואר בשבת דמנה גדולה נגד מנה קטנה אפילו בחול אסור ומ"מ כיון דאין פסול לעדות ע"י מתירין לו וצ"ע מיו"ד סימן ר"ל דקאמר כל שיש בו נדנוד עברה אין מתירין

ובגוף ענין הסכמה בלב זה במחלוקת ביו"ד ס"ס רנ"ח אם דוקא בקדשים סגי בגמר בלבו או גם בצדקה ונ"ד ודאי לא חמיר מצדקה ודעת שו"ת דתי אש שבפ"ת וגליון רש"א שם דלכ"ע א"ל הוציא מפיו כלל ליכא שום חיוב וא"כ הכא דלרא"ש ולמח"א לכ"ע כיון שנדר בלשון שבועה ליכא רק איסור דרבנן אם כן בהסכמה בלב בכה"ג הוי עכ"פ ספיקא דרבנן אלא די"ל בפלוגתא לא מוקמינן אחזקה א"כ צריכה התרה מכח דשיל"מ אבל לומר דל"מ התרה משום נדר איסור הדרן לכללא דספיקא דרבנן לקולא

ועוד נ"ל כיון דילפינן בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב בקדשים מהני גמר בלבו מכל נדיב לב יביאה הוי רק עשה אבל לאו דלא יחל דברו כתיב ולא אמרינן אהדריה לאיסורו כמ"ש תוספת בפג"ה דף צ"ו לענין טכ"ע ובמל"מ פ"א מהיו״ט הי"ז כתב דדוקא באיסור לאו שיש בו מלקות מחמירין לגזור מחמתו כמו משום איסור כרת עיי"ש ואם כן הכא דליכא רק עשה י"ל נהי דבנדר בלשון שבועה החמיר הרא"ש להצריך התרה שלא יבאו להקל בנדרים ממש דיש בהן משום לא יחל דברו אבל בגמר רק בלבו דבנדר ממש ליכא רק עשה אין לגזור משום לתא דידיה בנדר בלשון שבועה

ועוד אם גזרו להתיר לא עשו איסור מוחלט מהיכי תיתי להוסיף להחזיקו באיסור מוחלט שלא יועיל לו התרה כלל משום נדר איסור ועוד הא דאין להתיר נדר איסור גזרה דרבנן והא דנדר בלשון שבועה הוי נדר ג"כ רק גזרה אם כן שלא להתירו ע"י ב"ד הוי גזלג"ז וכללא הוא דאין להוסיף על תק"ח וגזרתן מה שלא מצינו מפורש וכמ"ש החכ"צ ס"ס צ"ב

וגם דלתב"י תליא בפלוגתא בנדר בלשון שבועה אי