תשורת ש"י קיז

ע"כ והובא ביו"ד סי' קל"ג ס"ה והוא מתשובת הרשב"א סימן תשי"ו

אך י"ל שאני הכא דראובן כותב זה למוכר השמרים לפני הפסח ואז מותר ובפסח אינו עושה ראובן כלום וראיה לכאורה מהשוכר את הפועל דף ס"ה ע"ב דבריה דרב איקא יהבי ליה גוים שכר בעד מה שמצוה לספן שיעבירו יי"נ שלהם בחנם ואמר הש"ס דא"ל לספן מעיקרא והיינו דאז היה עדיין היין כשר שהיה ביד בריה דר"א ולא נתנסך עד שבא לידם ואח"כ העבירוהו הספינה הרי אף דבשעת העברה היה נסך מ"מ כיון דהוא אמר לספן מעיקרא מותר ועיי"ש בריטב"א

אמנם שא"ה דלקח השכר טרם שנתנסך ואם היה נאבד היין ביד הלוקחים ולא היו מעבירין אותו מ"מ הוחלט השכר בידו מעיקרא משא"כ הכא אם יאבדו השמרים או לא יבואו אצל קונה של גוי לא ירויח ראובן אותו ריוח אם כן כשבאו השמרים לקונה של ראובן בפסח שאז אסור בהנאה נתהוה הריוח לראובן משתכר באיסורי הנאה בשעת איסורו וגם רוצה בקיומו שלא יאבד

וגם זולת הריוח צ"ע דהא עושה ראובן זה כדי שקונה שלו ימכור עם השמרים קמח ואף דמכר לו חמצו מ"מ הוא רק שלא יעבור בב"י וב"י אבל ידוע שדמיהן באים ליד ראובן וסומך על הגוי שמכירו שיחזיר לו ואם כן רוצה בקיומן של השמרים והחמץ שביד הגוי בפסח וצ"ל דנהגו היתר בזה כיון דגוי הקונה מחויב לשלם לו דמי חמצו כיון שמכרו להגוי לפני הפסח אלא שאם נשאר החמץ ביד גוי הקונה חוזר וקונהו ממנו והברירה ביד המוכר והקונה שלא יעשו מקח חדש נמצא אין ישראל המוכר מרויח במה שהגוי מוכר חמצו בפסח והטעם קלוש אלא משום הפסד שלא יחויב לבערו התירו כמ"ש הבכ"ש בפסחים דכ"א והבו דלא לוסיף מכירת שמרים דעדיין לא בא לידו וא"צ לבערי וליכא הפסד רק מניעת ריוח קצת

ויל"ע כיון דראובן חייב באחריות השמרים ואף דמקבל אחריות חמצו של גוי ברשות גוי מותר כדאיתא בא"ח סי' ת"מ הא גופא צל"ע הא רוצה בקיומו שלא יגנב ויאבד דיתחייב לשלם ועוד דבעל החמץ מחזיק לו טובה והוי כמשתכר באיסור הנאה ועמג"א סי' ת"נ סק"י וחת"ס חא"ח סי' קט"ז הוכיח מהא דמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי אע"ג דודאי רוצה בקיומו דאיסור רוצה בקיומו אינו רק ברוצה להרויח אבל כאן רוצה רק להנצל מהפסדו עיי"ש וצ"ע הא מ"מ בעל החמץ מחזיק לו טובה על קבלת אחריות החמץ ועוד הא מבואר בר"ן פרק השוכר את הפועל דאפילו א"ל הגוי שמור לי יי"נ בחנם אסור דרוצה הוא בקיומו שמא תאבד בפשיעתו ויהא חייב בתשלומין ואפילו פטרו מן התשלומין אסור דכיון שקיבל עליו לשמור בטובה רוצה הוא בקיומו כדי שיחזיק לו טובה והוכיח זה מהתוספתא דאין ישראל רשאי לעשות כן והובא בב"י יו"ד סי' קל"ג ועיי"ש דרישה והגד"ר ועלה בדעתי לומר דרק בע"ז אסור רוצה בקיומו אף להנצל מהפסד כיון דפרש"י בע"ז דף ס"ד משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ואם כן בחמץ ל"ש זה דאינו מצווה על חמצו של גוי לבער וכן משמע מהמג"א בסי' ת"ן סק"י דהרכיב רוצה בקיומו משום דגוי מחזיק לו טובה חשוב כשכר ומיושב קושית המחה"ש טמנטוו"ז סימן קל"ג סק"ט ואה"כ מצאתי במקו"ח סי' ת"ן סק"ז שכ"כ עיי"ש ומ"מ צ"ע למה לא יהא אסור משום דמחזיק לו טובה לבד דכיון דחשוב כשכר כמ"ש המג"א א"כ משתכר באיסורי הנאה ועוד כיון דרוצה בקיומו אינו אסור רק בע"ז דמיחייב לבער למה הרכיבו המג"א עם החזקת טובה דחשוב כשכר דאם השכר לבד אינו אסור מה יוסף ברוצה בקיומו וי"ל כונת המג"א דמשום רוצה בקיומו לבד אסור ועוד דהחזקת טובה חשוב כשכר ואין משתכרין באיסורי הנאה ומ"מ קשה ממ"ש המג"א בסי' ת"מ דמקבל אחריות על חמצו של גוי ברשות גוי שרי הא בזה ודאי יש החזקת טובה דשוה אחריות זה ליתן שכר וכדרך העולם ליתן שכר בעד קבלת אחריות ואף דל"ש בזה רוצה בקיומו כדי שיחזיק לו טובה דאפי' יאבד יחזיק לו טובה בעד האחריות מ"מ חשוב החזקת טובה כשכר ומשתכר באיסור הנאה ונראה דס"ל דאין דרך לשלם בעד קבלת אחריות מטלטלין כשמונח בבית ויכול לשומרו בעל החפץ בעצמו ואם שרואין אנו דהרבה משלמין סיקראציא אינם רק מיעוט העולם ואם היו מבקשין שכר בעד זה מן בעל החמץ לא היה נותן דודאי מרובא דעלמא הוא לכן החזקת טובה נמי ל"ח שכר בכה"ג וכה"ג כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ד ס"ג דערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר והובא ברמ"א חו"מ ס"ס קכ"ע ומ"מ צע"ג

רנב

שאלה ראובן נשבה בתו הקטנה והוליכוה למרחוק ופדאה שם שמעון ובא לוי והחזיר לו מעותיו והחזירה לאביה ותובע לוי שכר טרחתו והוצאתו וביטול ריוח מעותיו

תשובה קרוב לזה בתשב"ץ ח"ג סי' קע"ח קטנה בת יששכר נשבית ביד עכו"ם והוליכה למרחוק וקנאה שם יהודי אחד והעליל בה ואח"כ בא אדם אחד והוציאה משם להוליכה לאביה ונשאה בדרך ופסק דחייב יששכר לפרוע לו שכרו והוצאתיו וביטול ריוח מעותיו וגם חייב לתת לבתו כמשפט הבנות לפי ממונו כאלו לא נשאת עדיין את"ד ויל"ע דהא התשב"ץ הובא בב"י ורמ"א חו"מ סי' שס"ג ס"י ס"ל דהאומר לחברו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר ונ"ל דמחלק בין א"ל דור בחצרי שהיה יכול להתנות עמו בין שלא בפניו ועב"ש סי' עי"ן ס"ק כ"ח או דשאני שבויה וכמ"ש ביש"ש פ"ו דב"ק סט"ו דהיכא דמצילו מן ההפסד ל"ח מבריח ארי דשאני פורע חובו של חברו דאין מצילו מן ההפסד דבדין היה חייב לשלם או דמציל מן האנס שאני ולכן אפילו פדה אשת חברו חייב הבעל להחזיר לו כמ"ש מהר"ם ור"ב עיי"ש וזה היה בהעלם עין מן החוט השני סי' ל"ב דפודה אשת חברו מן השביה פטור הבעל מלפרוע לו שהרי אפילו פודה חברו מן השביה כתב הב"י ביו"ד סי' רנ"ב בשם תשובה דאינו חייב להחזיר לו אלא משום דאל"כ אין אדם פודה את חברו הא לא"ה קאמר ליה אריה אבריחת ממני וה"ט ל"ש הכא שהרי נוכל לירד לנכסיו ומה שיהיה הוא במדה"י ולא יהיה לו נכסים שם מלתא דלא שכיחא הוא עכ"ל ותמוה דבב"י שם מבואר להיפך דמי שפדה אשת חברו חייב הבעל להחזיר לו ופ"ת א"ע סימן עי"ן סק"ט הביא דברי חוה"ש בסתם ולא שת לבו למ"ש הבה"ט סימן ע"ח סק"א בשם היש"ש הנ"ל וס"ל להתשב"ץ דה"ה שכרו דהוי מצילו מן הפסד ומן האנס כיון דיהודי שקנאה מן השבאי לא פדאה רק קנאה והעליל בה