תשורת ש"י קטז

והנתיבות סימן רל"ד וחת"ס חחו"מ סי' ק"פ שניהם לד"א נתכוונו דאם עבר בשוגג על איסור דרבנן א"צ כפרה דכן התנו בתחלת תקנתם ואם כן ל"ל דהוה זכיה בטעות דכשנאמר דזכה ואין תיקון בחזרה לא עשה איסור כלל והתוספת כתבו רק באיסור דאורייתא דגם בשוגג חשוב עושה איסור וצריך כפרה ולכן בעל העיטור דכתב דעבר אמה דכתיב הן צדק גם כשלא ידע הוי זכיה בטעות כששב מידיעתו עכשיו אם כן יתוקן האיסור לכן מודיעון אותו ואנן קי"ל כמ"ש הרא"ש בפרק הזהב דף מ"ט בבאור דברי הרי"ף דכונת הפסוק רק שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב אבל לחזור בדברו ליכא רק איסור דרבנן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לכן א"צ להודיעו דלא נ"מ כיון שכבר זכה אף אם יחזיר פנים חדשות הוא

ומה שהקשה וכי גרע מגזל דמתקן בחזרה ודאי גרע דגזלה לא קנה להיות שלו ממש ומשיב כנגזל ממון נגזל משא"כ בעמב"ח דקנה ותו לא חשוב השבה רק מתנה יהיב כמו שהוכחתי מסימן רנ"ט ומכאן נתוסף לי עוד ראיה ופ"ח באו לכאן מאלין מליא ואפריון נמטייה דע"י הוספתי קמחא ומיא

ומה שהקשה על מ"ש שם ראיה דלא מתקן האיסור בחזרה דאל"כ איך משום דלא מסמנא לא יחזיר לעקור האיסור למפרע דנהי דתחלה שוגג היה הא עתה בידו לתקן ושומר מצוה לא ידע דבר רע והקשה ממ"ש ב"י ומג"א סי' תקנ"א דהיכא דלא קיים פ"ו מותר מדינא לישא מר"ח אב רק נהגו שלא לישא משום דלא מסמנא מלתא הרי אף במקום מצוה לא סמכו אשומר מצוה ל"י ד"ר לק"מ דהא בפ"ק דפסחים דף חי"ת ברש"י בד"ה וכה"ג ובריש ע"ב ברש"י מבואר דהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אף דעושה לצורכו ולהנאתו דוקא כשמכוין גם כן למצוה ולכן לא נהגו לישא דמעט בני עליה שיכונו למצוה ומה"ט לא נהגו ביבום בזה"ז אף דמצות יבום קודם למצות חליצה דשמא לא יכוין רק להנאתו דאם היה מתכוין גם למצוה ודאי היה מותר דהא מבואר בכריתות י"ט ע"ב ובסנהדרין ס"ב ע"ב מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ופרש"י דהלכך חשוב מתכוין וא"כ מדמצוה מן התורה ליבם ע"כ אף דמתכוין למצוה והנאתו וכ"כ בר"נ ס"פ האורג דמתכוין לנעול ביתו בעד הצבי ולשמור ביתו חשוב מתכוין לצידה ומדמנעין עתה מיבום ע"כ דחששו שלא יתכוין למצוה רק להנאתו ובכה"ג ל"ח שומר מצוה

ועוד הא דלא מסמנא מלתא ע"כ דכבר הובחן דבר זה והוחזק וא"כ בשלמא בנשואין ע"כ נודע דגם כשלא קיים פ"ו לא מסמנא מלתא ובאתרא דקביע היזיקא שאני אבל בארעא קמייתא אטו ברשיעי עסקינן דהוחזק גם כה"ג דאחר הפך בה וזה קנהו

ועוד האשה אינה מצווה על פ"ו ונהי דלא אסרו חכמים להנשא משום לתא דידיה מ"מ האשה דלא מצווה אפ"ו יש משום דלא מסמנא מלתא ויזיק לה שיגרשה או תמות ואאת"ל דלא מסמנא מלתא חשו גם במקום מצוה שאני נישואין דיש סכנה דקוברה או קוברתו ופרוקא לסכנתא משא"כ בארעא קמייתא רק חשש מניעת ריוח ממון ואין זה כדאי לעמוד במקום אפרושי מאיסורא וכ"ש גברא כרבי אבא ודאי קיים ובכל מאדך

רנ

שאלה מלוה עשה סיקוועסט על סחורה שבחנות הלוה כי היה זמן בהול שלא יבריח נוה נכסיו ועתה אין המלוה רוצה לפתוח העיקול עד שישלם הלוה הוצאות הערכי. הנה מבואר בחו"מ סימן י"ד דא"צ הלוה להחזיר למלוה יציאותיו רק אם הלוה מסרב והמלוה נטל רשות מב"ד וביש"ש ב"ק פ"י סוף סימן י"ד הביא משו"ת רשב"א דאפילו סירב הנתבע והוצרך תובע להעמידו בערכאות של גוים והוציא הוצאות פטור הנתבע דאינו רק גרמא בעלמא ולא דמי להוצאות דפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב לבוא לפניהם וכתב היש"ש דישרו דבריו בעיני אפילו היכא שא"צ ליטול רשות מב"ד כגון שכתב לו בשטר שיכול לכופו בין בד"י בין בעש"ג והוא אלם מ"מ פטור מטעם גרמא רק אם הוא אלם והמלוה נטל רשות מב"ד דמי לפתיחא דב"ד ועתה נחזי אכן ההוצאות שגובה הערכי מן הלוה בעד פעולתו אנה השכל שיגזר כן הא הלוה לא ציוהו לעשות ואדרבה לחובתו עשה רק המלוה שלחו ועליו מוטל לשלם להערכי שכר פעולתו אלא שהם דנים דין גרמא ומחייבים ללוה להחזיר למלוה הוצאותיו מן הלוה אבל אם לא נמצא ביד לוה חוזרים על המלוה שישלם מכיסו הרי דכ"ז שכר פעולה שעשו בציווי המלוה ואם כן עכשיו שאין המלוה רוצה לפתוח העיקול עד שישלם הלוה להערכי שכר פעולתו המלוה גזלן לפי דתוה"ק מאחר דלוה פטור בד"ת דהוי רק גרמא והמלוה נקטיה בכובסיה דלישבק לגלומיה שישלם הלוה בעד המלוה להערכי ומציל המלוה ממונו בממון הלוה

ב) רמב"ם בהלכות ק"פ פ"א הי"ד ומפשיטין את כולו ובהלכה ט"ז כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והקשה הלח"מ הא בפרק כ"כ דף קי"ז פריך נהי דלא מתכוין משום העור הא מודה ר״ש בפ"ר ומשני דשקיל ליה בברזי ולמה לא הזכירו הרמב"ם ובתוספת שם הקשו דבפרק תמיד נשחט תנא כאו"א נוטל פסחו בעורו א"כ לאו בברזי שקיל ליה ומשמע דבשבת מיירי עיי"ש ונראה לפימ"ש הש"ג בפרק הארג דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפילו עשהו בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר עכ"ל וא"כ הכא דאינו מתכוין להפשיט משום דקבעי לעור אלא שלא יסריח הבשר אלא דהוה פ״ר משני דשקיל בברזי היינו שאפשר למשקל בברזי ולא יהא פ"ר לכן אפילו מפשיט כולו שלא בברזי שרי אח"כ מצאתי במרכבת המשנה פ"א דהלכות שבת כמו שכתבתי

ורש"י דפירש דהוי שבות שהקשו תוספת דה"ל למתני בפסחים הפשט דדחי שבת בהדי הנהו שבות דקתני התם דדחי שבת צ"ל דס"ל לרש"י כתה"ד סי' ס"ד דפ"ר אינו אסור בשבות

רנא

שאלה ראובן מכר קמח חמץ לפני הפסח לגוי וגוי מוכרו בפסח וראובן כל השנה קונה שמרים מאיש אחד ממקום אחר ויש לו עמו פיסוק דמים ועתה כתב ראובן למוכר השמרים שיאמר לגוי הקונה ממנו חמצו לפני הפסח שישלח שמרים לגוי שקנה החמץ מראובן וחושב ראובן השמרים לגוי שלו יותר ממה שמשלם ראובן בעד השמרים האם מותר

הנה בש"ג פ' השוכר את הפועל כתב דאסור להיות סרסור בין שני גוים למכור יי"נ זל"ז משום שני דברים האחד איסורי הנאה אפילו בחנם אסור וכ"ש בשכר ועוד שרוצה בקיומו עד שיקיים המכר