תשורת ש"י קיג

ישלם לי אז אגבה ממך א"כ הוי שמעון כערב אחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין לדעת הרמב"ם שבחו"מ סימן קכ"ט ואף דשמעון לא כתב לשון ערבות או קבלנות רק לשון חיוב מ"מ ידוע שבשביל חיב ראובן קיבל עליו והוי כמו הנח לו ואני אתן ואפילו הלוהו ואני חייב תן לו ואני חייב לשון ערבות הוא כמבואר בפג"פ דף קע"ד ובחו"מ סימן קכ"ט סי"א וא"כ כאן דהוי לאחר מתן מעות לא מהני וכ"כ בשבו"י ח"ג סי' קמ"ה הובא בפ"ת לחו"מ סימן מ"ם סק"ג דאף דכתב לו סתם חייב אני לך מ"מ כיון שהודו שהיה מחמת חוב שהיה חייב לו אחר הוי ערב לאחר מתן מעות

אך י"ל כיון דנראה מהענין שהסכימו ששמעון יתחייב לשלם ללוי כשיקבל העץ ולו' לא יתבע את ראובן כלל וראובן לא ישלם לו רק אם לא ירצה שמעון לשלם ללוי סגי בשטר בלא קנין דמה דצריך קנין ולא סגי בשטר לבד משום דהוי אסמכתא כמ"ש הר"ן והובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ט סקי"א ואם כן דוקא אם לא קיבל עליו הערב שיפרע תחלה י"ל סמכה דעתו שישלם הלוה מעצמו ולא יצטרך הוא לפרוע אבל כשקיבל עליו שלא יצטרך הלוה לשלם רק אם לא ישלם הוא יחזיר המלוה ללוה ל"ה אסמכתא ול"ד אפילו לערב קבלן דיכול המלוה לתבעו תחלה דמ"מ סמכה דעתו שיקדים הלוה מעצמו לשלם וי"ל דכה"ג מודה הרמב"ם לראב"ד ושאר פוסקים דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכן נ"ל עיקר

אמנם מהימן שמעון לטעון מה שנתחייבתי לשלם ללוי מפני שטעיתי כסבור הייתי שיש לראובן עץ יותר מהדמים שהקדמתי לו וכמו שכתב לו ראובן שינכה לו מדמי העצים שאצטרך ליתן לו עוד ומבואר בחו"מ סימן קכ"ו סי"ג דעל כת"י נאמן לומר טעיתי ועש"ך חו"מ סימן פ"א ס"ק ע"ט

רמו

מעשה שני בחורים לומדים בישיבה שכרו חד ונתנו קצת שכירות לפני התחלת הזמן ואח"כ לפני הזמן אמרו לבעה"ב שהרב מוחה מלישכב שנים ביחד ורוצים שתי משכבות ובעה"ב טוען דה"ל להתנות ואם אינכם מרוצים יכולים אתם לשכור במק"א ואחזיר לכם המעות שנתתם לי והלכו ואח"כ תובעים הבחורים שיחזיר להם המעות ששכרו אצל אחר ובעה"ב תובע שישבו אצלו וישלמו לו שכירות כ"ל כיון דשכירות קניא בכסף ואף המטלטלין חדא דנקנה אג"ק ועוד שכירות מטלטלין נמי קונה כדאי' בחו"מ סי' קצ"ח ס"ו א"כ לא בטלה השכירות בדיבור בעלמא אלא לענין דפטורים מליתן שאר השכירות דהוי מחילה אבל להחזיר מה שכבר קיבל כיון דכבר זכה הוי כמתחייב בדיבור ולא מהני ואח"כ מצאתי במהריט"ץ סימן פ"ט שכתב דאם אמר משכיר לשוכר הנח ביתי ולך אצ"ק שכבר פטרו מהשכירות ומחילה א"צ קנין עיי"ש א"כ מבואר דשכירות שכבר נטל א"צ להחזיר וא"ל כאן דחייב בעה"ב מדין ערב שהבחורים סמכו עליו ושכרו במק"א והוציאו על פיו חדא דהיו צריכים לברר בעדים שלא שכרו עד אחר שאמר להם בעה"ב ועוד כיון דאינם מרוצים בדירה ששכרו תחלה אפשר אפילו לא היה אומר הבעה"ב שיחזיר להם מה שנתנו לו היו שוכרים במקום אחר ועביד אינש דזבין דיניה כדאיתא בפחז"ה דף למ"ד ע"ב אפילו היכא דיכול ודאי לזכות בדין ואף דאמר להם הבעה"ב דאינו רוצה ליתן להם שתי משכבות מ"מ בזה לא נתבטל השכירות והיה להם להעמידו לד"ת ואם היה הד"ת שמחויב ליתן היה נותן ועיין סמ"ע סי' ר"ה סקי"ח ונתיבות בפתיחה שם ועוד די"ל דמדינא א"צ ליתן להם שתי משכבות כיון דלא התנו בפירש אף דיש איסור לפימ"ש חמ"ח וב"ש סימן כ"ד מ"מ הרי עינינו רואין דאין העולם נזהרין בזה ועיין הה"מ פ"א מהלכות אישות ה"ד דבאיסור דרבנן ל"ל חזקה א"א עושה בב"ז דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה אם כן ל"ל אומדנא דודאי היה דעתם על שתי משכבות ועוד דאין מוכרחין לישן שניהם ביחד כשזה ישן זה ילמוד או שאחד לא ישכב במטה וכך הוא דרכה של תורה כדאיתא בפ"ו דאבות ואם כל בני הישיבה היו נזהרים בזה ונהגו לשכור רק על אופן זה ליתן משכב לכל אחד לבדו גם כאן הוה אמרינן מסתמא אדעתא דמנהגא שכרו וכדאיתא ביו"ד סימן קע"ד ס"א בהג"ה אבל חזינן דיש כמה מהם שוכבים במטה אחת וכיון דמשכיר מוחזק היו הבחורים צריכים להתנות בפירש וז"ל הנמ"י בפרק איזהו נשך אהא דרב עילש גברא רבה דשמעינן מהא דאי לאו דרב עילש הוא ה"א דתנאי זה תנאי של איסור ולא מפרשי הכי והא דאמרינן בעלמא יד בעהש"ט עה"ת ומפרשינן ליה לתועלת המחויב היינו היכא שהלשון עצמו של שטר מספיק לזה עיי"ש הרי דלא קשיא ליה כיון דאם לא נפרש הכי יהא תנאי של איסור יש לנו לפרש באופן המותר אף דלאו גברא רבה הוא ואפילו לא תהא לתועלת המוחזק והמחויב אלא ק"ל משום דאמרינן יד בעהש"ט עה"ת לתועלת המחויב משמע כל שיש לפרש בשני אופנים לולא דיד בעהש"ט עה"ת הוי מפרשינן התנאי שפיר אף באופן האסור ובראב"ד שבאס"ז שם דף ס"ח ע"ב באמצע ד"ה וז"ל הראב"ד מבואר להדיא דבאינש אחרינא כיון דלא גמיר דינא ולא קפיד אאיסורא זוטא אפשר דאחיל גביה מעיקרא ולא מפקינן ממונא אף דאין שום ראיה מפשטות לשון השטר לפי פירושו של ראב"ד עיי"ש וכאן נמי דתחלה לא התנו רק אח"כ ע"כ או דמעיקרא לא ידעו שיש איסור בזה או לא קפדו ולא הוי כקנין בטעות כדמוכח מדברי הראב"ד וב"ש סי' כ"ח ססק"ג כתב אם אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ספק קידושין הרי דאין טענה זו ודאי והמקנה ובה"י חולקים דפשוט בכל הפוסקים דיאוש ושינוי רשות מהני אף דלא ידע הלוקח שהוא גנוב או גזל עיי"ש והרי אם היה מקח טעות לא היה ש"ר אם כן עושה הלוקח איסור דעל ידו נגמר הגזלה לצאת מרשות בעלים ומ"מ לבעל המקח אינה טענה ואף דיש לדחות ראיה זו מ"מ באיסור דרבנן וחומרא בעלמא אפשר אינו מק"ט להוציא מן המשכיר ועדיין צ"ע מהסמ"ע סימן רל"ב סי"ב ס"ק כ"ח

רמז

ראובן היה לו חיוב על שמעון ליתן לו כל שנה שלשה מאות ז"כ בכלות השנה עד משך חמשה שנים והוצרך ראובן למעות והקדים לו שמעון שני מאות ז"כ וכתב לו שובר אין לי שום תביעה עליך עד משך שתי שנים איך דין השובר אם נמחל כל החיוב מהשתי שנים או רק מתביעה סילק עצמו והאריך לו הזמן פרעון

הנה בד"ג כנ"ז הביא מן ערך השלחן חו"מ סי' ס"ז