תשורת ש"י קב

השדות חלק בדמי היער כי לא ידע בשעת חלוקה שיהא שייך רק לבעלי הגינה

נ״ל לפי המבואר בחו"מ סי' רט"ו ס"ד דמוכר עיר לא מכר היער המוקצה ממנה ולא חלק שיש לה בים ולא חלק שיש לה ביבשה וגם אחין שחלקו לא נכלל בחלוקה מה שאינו קבוע ועומד בתוכה כמבואר שם ס"ז ובסמ"ע ס"ק מ"א א"כ ה"נ במה יזכה בעל הגינה בחלק הרגאל והיער ואף דד"מ שיהא שייך לבעלי הגינה מ"מ אנו אין לנו רק ד"ת ואאת"ל דזה חשוב כמנהג דבכל אלו הדברים הולכין אחר המנהג כמבואר שם כ"ח ועיין תומים סי' ע"ג ס"ק ט"ו מ"מ דוקא אם ידע מהמנהג כמ"ש רשב"א הובא בב"ש א"ע סי' כ"ג ס"ק טו"ז

ונאמן לומר שלא ידע כיון דאין השני מוחזק בו"ש ברי עדיף דאין זה מנהג מפורסם ואדרבה לא בכל המקומות חולקין באופן זה דיש מקומות חולקין לבעלי השדות ויש מקומות חולקין לפי ערך המס שפורעין ושינוי זה בא כי שרי המדינה שואלין לעיקרי בעלי בתים של הכפר ושריה וכפי מה שבוחרים עושין ועוד דד"מ אינו רק ליתן לבעלי הגינה הנכתב בגריבד בואך של הערכי וכאן עדיין לא נכתב כלל כתבים בין האחים רק החזיקו ונהי דבדינינו חזקה קונה גם בלא שטר מ"מ כאן ממ"נ אם לפי דינינו אין דמי הרגאל והיער נכלל במכירת הגינה ואם לפי דד"מ דוקא כשנכתב בגרונד בואך אצל הערכי ועש"ך חו"מ ס"ס מ"ב וסי' ס"א ס"ה סק"ט

רטו

שאלת אהא דבש"ע א"ח סי' מ"ם ס"ח דמותר לאכול אכילת ארעי בתפילין דשמעתי מחמירין וכתבת הטעם דבזמן חכמי הש"ס לבשו התפילין כל היום לכן לא הטריחו לחלוץ משא"כ עתה הנה לדבריך תקשי הא בש"ע א"ח סי' ל"ז ס"ב כתב דנהגו שלא להניחן כל היום ולמה סתם בסי' מ"ם להתיר אע"כ כמ"ש הב"י בא"ח סי' י"ג והובא במג"א שם סק"ז ובסי' פ' סקט"ו וסי' ש"א סקנ"ח דמה שלא גזרו חכמי הש"ס מחמת איזה טעם ועכשיו בטל הטעם מ"מ אין בידינו לגזור וא"כ ה"נ כיון דאכילת קבע בתפילין אינו אסור רק מגזרה שלא ישתכר ועל אכילת ארעי לא גזרו אפ"ת דל"ג משום טרחא שהיה בזמנם מ"מ אין לנו לחדש גזרה ומ"מ מעודי לא עשיתי זאת וכל אדם יכול להחמיר על עצמו לבד

ב) חו"מ סימן ר"ץ סכ"ד יתומים קטנים שסמכו אצל בעה"ב צ"ע בן י"ג ולמעלה וא"י לישא וליתן אם דינו כקטן כמ"ש ביו"ד סי' ק"ס סח"י בהג"ה לענין רבית דרבנן דדינו כקטן ומצאתי בשירי קרבן בירושלמי פרק הניזקין ה"ד אהא דמוקי הירושלמי הא דאפיטרופוס אין מעשר ביתום גדול דהקשה הא אפטרופוס לדקנני לא מוקמונין ותירץ ודאי לכתחלה לא מוקמונין אבל כשהיה אפטרופוס לקטן לא מסלקינין ליה עד שיגדיל ויהא בו דעת לפקח בעצמו על נכסיו אפילו אחר יג"ש ויום אחד עיי"ש ומשמע דה"ה בסמכו דאל"כ המ"ל גם לכתחלה כה"ג בגדולים שסמכו

רטז

אחד צוה מח"מ שהבית יהא לבנו פלוני אין עהר זאהל ארויס צאהלין דוא איברעגי קינדער ואחר שעה ושתים שאלו אותו מה כונתו על הקינדער אם גם בנותיו בכלל והשיב אצלי חתניי גם כן זענין קינדער וכעת שאלו היורשים אם צריכין ליתן חלק להבנות מהבית או גם ממטלטלין כיון שגילה דעתו על חתניו שהם גם כן קינדער אצלו

השבתי לע"ד אין לבנותיו וחתניו כלום דמבואר בחו"מ סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה האומר לפרוע לאשתו כתובתה במעות מזומנים אין זה לשון מתנה ואין יורשין צריכין לקיים משום מלקד״ה והתם אינו חייב לפרוע כתובתה במזומנים בשליכא מזומנים ומ"מ לא הוי לשון מתנה וה"נ בנ"ד ואף דלבנות ליכא שום חיוב מ"מ י"ל כיון שאצלו כבנים חשובין ויש להם ירושה לכן אמר לשון פרעון ועכ"פ אין הכרע אם כונתו ליתן להם מתנה שיטלו חלק בירושה ולכן אמר לשון פרעון או כונתו שיירשו עם הבנים או כונתו על שאר לשונות שאינם לשון מתנה ולא עדיף מאמר כך וכך לפלוני בנכסי דלאו כלום כיון דלא אמר לשון מתנה ה"נ כיון דלשון שפירש שיפרע בנו לשאר קינדער אינו לשון מתנה רק כיון שאמר שיפרע להם ע"כ חשב בלבו שיש להם בנכסיו הא זה גם כן ל"מ ואפילו ת"ל דהוי ספק אם כונתו ליפרע להם מחמת שנותן להם במתנה או מחמת ירושה מ"מ הנכסים בחזקת זכרים כמבואר במהרי"ק שורש צ"ד ומבואר שם נמי דלא אזלינן בתר אומדנא לומר אכן סהדי דהאי ש"מ ניחא ליה דליקני להאי ובסמ"ע סי' רמ"ז סק"ד כתב ג"כ אדברי הרמ״א אף דודאי היה שגם בנותיו יטלו חלק דאל"כ ל"ל להתנות פשיטא דבניו האחרונים יטלו חלק כראשונים מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתנו בפירש לאחרים בלשון מתנה עכ"ל הביאו בשו"ת ד"ח וה"נ בנ"ד

ריז

שאלה ביו"ד סי' י"ג סד בן טי"ת חי שנמצא במעי שחוטה כשרה וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו ולד אין לו תקנה אם אסור למוכרו לגוי ואת"ל אסור למה לא כתבו הש"ע והשבתי נ"ל דמותר למוכרו כי גוף הדין משום דחיישינן לזרע אב הוא ספק והרי"ף ורמב"ם השמיטו דין זה וכתב פר"ח סקי"ג משום דס"ל כפירש"י דלמאי דקי"ל דארבע סימנים אכשר בו רחמנא אפילו אמו כשרה דלא כתוספת ורשב"א דכי אמרינן ד"ס אכשר רחמנא דוקא כשאמו טרפה דלא הועילו לו סימני אמו אבל לב"פ זה שהועילו לו סימני אמו להכשירו באכילה סימני עצמו כשחוטין דמי ולפיכך לית לו לולד תקנה א"ד א"כ מסתיין להחמיר דאין לו תקנה אבל אין לגזור שלא למוכרו כמ"ש רמ"א ביו"ד ס"ס כ"ז דס"ט ויש מכשירין הטרפות ההוא אע"ג דקי"ל לאסרו מ"מ מותר למכרו ול"ח שמא יחזור וימכרנו לישראל הואיל ויש מכשירין וא"כ הכא דלרי"ף ורמב"ם ורש"י אפילו ספק איסור אין בו אין לגזור מלמכרו

ריח

שאלה יתום שסמך אצל בעה"ב ונפל לו קרקע בירושה ומכר הבעה"ב הקרקע הנה דעת רמ"ה בטוחו"מ סי' ר"ץ דכמו שאין מכירת היתום בקרקע כלום ה"נ זה שסמך אצלו והרא"ש חולק וכתב