תשורת ש"י קא

מצי הדר ה"נ מוכר מה"ט גופא דלוקח לא סמכא דעתו וכדמוכח בפ' איזהו נשך דף ס"ג ע"ב ועוד דאין קנין לחצאין וכמ"ש רא"ש בפרק השוכר את האומנין ס"ז וכה"ג כתבו תוספת בפרק א"נ דף ס"ו בסד"ה ומניומי אבל כשמוסר המוכר השט"ח ללוקח דא"צ עוד לזכות מיד מוכר כלום שפיר סמכא דעת לוקח וי"ל דקנו לפיכך הוכיחו תוס' מדלא יכול מלוה להקדישו דבזה אין לחלק בין נשאר שטר בידו או לא דא"צ כח של לוקח ולא שייך כלל לומר דלא סמכא דעתו של הקדש וע"כ רק מלוה גופא אינו יכול להקדישו משום דאינו ברשותו א"כ ה"נ א"י למכור אף במסירת השט"ח

עוי"ל דאי מהתם מפכ"ש י"ל מה דלא מצי למכור הקרקע משום דספק אתי דשמא יסלקנו לוה בזוזי לכן הוי אסמכתא דכל ספק אסמכתא הוא וכמ"ש רמב"ם פי"א ממכירה ה"ו דלא גמר והקנה כשדעתו סומכת שמא יהיה שמא לא יהיה ובהגמ"ר פ"ק דב"מ אהא דמה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום וז"ל ותימא מ"ש מטוה"נ דכתובה שיכולה אשה למכור שאם תתגרש ותתאלמן שיהיה לו וי"ל דאין הטעם משום דשלב"ל אלא משום דאסמכת הוא דהוא מוכר מה שיירש מאביו ושמא לא יירש ואסמכתא לא קני הלכך לא אמר כלום אבל גבי כתובה לאו אסמכתא הוא דמיד הוא שלה הכתובה אלא שהוא יורש ממנה עכ"ל וא"כ ה"נ איכא למדחי דבפכ"ש דמוכר מלוה גוף הקרקע וזה ספק אתי והוי אסמכתא אבל אם מוכר שיעבוד הקרקע הכתובה בשטר זה ודאי עתה שלו דאם יפרע לוה יסלק אז השיעבוד וכמו במתה האשה דיורש אותה לכן הוכיחו מדא"י להקדיש ע"כ לאו משום אסמכתא דאין אסמכתא בהקדש כמבואר במרדכי ב"ק פ' שור שנגח ובחו"מ סימן ר"ז וביו"ד סי' רנ"ח וע"כ משום דאינו ברשותו א"כ ל"ש מכר ל"ש הקדש וגם אי ה"א הטעם משום אסמכתא י"ל דרק אדרבנן לא קני כמבואר במרדכי בב"ק שם ובב"ח חו"מ סי' ר"ז והיינו במוכר רק קרקע של לוה אבל במוכר כל החוב דתקנו חכמי שיועיל המכירה א"כ הדרא לדאורייתא וקונה מן התורה לכן הוכיחו מדלא אהני הקדש ע"כ אינו משום אסמכתא רק משום דאינו ברשותו

ריב

שאלה קהל תקנו בדקי ביהכנ"ס והטילו המעות על בעלי המקומות שבבית הכנסת ומקום אחד היה בחזקת ראובן ונתן מה שהטילו עליו אח"כ בא שמעון והוציא המקום מראובן כי בירר שהמקום נשאר ממורישו אם חייב שמעון להחזיר מה שנתן לקהל נראה דאם קהל תקנו מקופת הקהל ואח"כ לקחו מראובן הוי פורע חובו של חברו ופטור שמעון מלהחזיר לראובן גם מהקהל א"י לתבוע שיחזרו לו מאחר שגם עתה אומר שהמקום שלו ומורישו של שמעון החזיק בו שלא כדין נהי דאין מקבלין דברי ראובן נגד שמעון מ"מ לגבי עצמו הודאות בע"ד כמ"ע אך אם טוען עתה טעיתי והייתי סבור שהמקום שלי ועתה אני רואה שהמקום של שמעון י"ל דמהימן כיון דעדים של שמעון מסייעין אותו וכ"כ הש"ך חו"מ סי' קכ"ו סט"ז ס"ק ע"ב והשגות התומים שם לא שייך כאן עיי"ש וכ"כ הטו"ז בסימן קל"ח די"ל טעיתי מה שהודה תחלה אם יש עדים שלא היה של חברו ונאמן לומר טעיתי אף להוציא ואם נאמר אולי הכיר שמעון דאינה שלו ומ"מ נתן המעות לקהל הא קי"ל בפ"ק דב"מ ט"ז ע"ב הכיר בה שאינו שלו ולקחה מעות יש לו

ואם טרם שתקנו הביהכנ"ס נתן ראובן אם כן השביח במעותיו ויש לו דין המבואר בחו"מ סימן שע"ה ס"ז בהג"ה ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה כל מה שהיה צורך שלא יפול צריך ראובן להחזיר לשמעון אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו וכיירו כי יוכל לומר א"צ לזה ואם יאמר ראובן שהוכרח ליתן להקהל מ"מ פטור שמעון מכח מ"ש בש"ך חו"מ סי' שצ"א סק"ב דלטעם שני דנוי בעלמא א"צ להחזיר ה"נ כן הוא ולטעם ראשון דראובן השביח נכסי שמעון בממון של לוי א"צ שמעון להחזיר ללוי ה"נ כן הוא וא"ל דשאני ביהכנ"ס דמצוה לפאר בית אלקינו לא יוכל לומר א"צ לזה דהא מ"מ אין כופין על זה ואדרבה במצוה י"ל ניחא לאינש למעבד מצוה בממונו כדאיתא בש"ע א"ח סי' הל"ז ס"ג ומ"מ נ"ע באם שמעון אינו דר שם ועומד המקום למכור או להשכיר דע"י הסיוד וכיור וכדומה שוה יותר הרי יש בו שבח המגיע לכספים והאי דינא דסימן שע"ה משו"ת הרא"ש שבטור היה המעשה דבעה"ב רוצה בעצמו לדור בו ועיי"ש בבד"ה גם טול עציך ואבניך אי"ל בביהכנ"ס דאסור לסתור ונראה דכה"ג צריך להחזיר לו ההוצאה אם אינו יותר מהשבח או הוצאה שיעור שבח דלא גרע מיורד לשדה חברו של"ב ונטעה ואינה עשויה ליטע המבואר בסי' שע"ה ס"א

ריג

נשאלתי במי שקנה עגל מגוי ואמר שעדיין אינו בן שנה אי מהימן ונטרף בו כל סרכות כדאיתא ביו"ד סי' ל"ט סי"ג בהג"ה והתב"ש בסימן ט"ז כתב לענין אותו ואת בנו מהימן העכו"ם שזה בנו כשאמר כן בשעת מכירה אף די"ל להשביח מקחו אומר כן עכ"ד השואל והשבתי כיון דלהשביח מקחו אומר יש לומר דלא מהימן וכדעת רשב"א הובא בש"ך וטו"ז שם ובסימן קי"ט בש"ך סק"כ ותמהני שלא העיר התב"ש מיו"ד ס"ס רצ"ד דגם כשאומר הגוי בשעת מכירה כל די"ל להשביח מקחו אומר דאינו נאמן אף להחמיר באיסור תורה והובא בפר"ח יו"ד סימן ס"ט ססק"מ ונהי דלענין אותו ואת בנו יש לנו לאסור כדעת הפוסקים דמהימן להחמיר כשהוא בידו מ"מ לענין סרכות דבלא"ה תלוי במנהג ויש מקומות דכל שנולד בר"ה אינו קרוי עגל רק עד שבועות או רק עד שיונק וכשאינו ידוע אמר שו"ב השואל שקבל מרבו לסמוך על ראיית עינו אם נראה לו בן שנה א"כ בכה"ג יש לסמוך נמי אסתימת המחבר בס"ס רצ"ד ולמראה עינו ישפוט אשר פיהם דיבר שוא

ריד

שאלה אחין שחלקו בירושה ונטל אחד בית וגינה ואחד שדות והיה באותו כפר רגאל והיה לאביהם חלק בשכירות הרגאל וכל מי שיש לו חלק ברגאל היה לו חלק ביער ואח"כ נמכר היער ויצא הדת בערכאות ליתן מדמי היער למי שיש לו גינה וכתוב בגרונד בואך בערכי וכעת רוצה בעל