תשורת ש"י ק

טיבלאציא על שדהו ונתן לו הגוי בכל שנה התבן בפרעון החוב בקרן ורבית אח"כ הלך שמעון שהיה לו גם כן חוב אצל גוי זה וקנה מהגוי אותו תבן הנקצר בחובו גם הוסיף לו קצת מעות לגוי ובהיות התבן בכפר אחר שלח שמעון אגרת ליהודי הד באותו כפר עם גוי זה כשיזדמן קונה ימכור התבן כי הגוי מכרו לו ובטרם כל שלח ראובן בהמותיו ואכלו אותו תבן ותבעו שמעון נ"ל דראובן פטור חדא דאין כאן רק עד אחד שקנה התבן מהגוי בטרם אכלו בהמות ראובן וש"ך בחו"מ סי' ע"ב סי"ב סס"ק נ"א העלה בכה"ג דהעד יודע שאין הנתבע יודע ל"ה משואיל"מ

שנית גם העד א"י אם נתן שמעון מעות לגוי או קנהו רק בחובו וקי"ל מלוה אינו קונה

שלישית גם במעות הוי פלוגתא אם ישראל קונה מגוי ואין להוציא מראובן וכמ"ש ש"ך חו"מ ס"ס קצ"ד ואף דנה"מ שם כתב דבשו"ת מיוחסות לרמב"ן סי' רכ"ה כתב כיון דעכשיו נהגו גוים לקנות בכסף הוי כסטימתא וגם ישראל קונה ממנו המעיין שם יראה דתחלה כתב כן ולבסוף כתב אף דנהגו לא קנה רק הגוי מדשקיל כסף מסתלק אלא דאנן ונחייבינן לגוי לקיים כיון שבדיניהם כן אומרים לו כך דיניכם ולפ"ז ליכא קנין לשמעון בגוף התבן רק חיוב על הגוי ונ"ל דס"ל דסטימתא קונה מדרבנן ובגוים לא תקנו וכאן ל"ש מ"ש תוס' בפ"ק דגיטין י"ג ב' בד"ה במעמ"ש דאם ממונו של ישראל הפקיעו כיון דבין ישראל לחברו כסף אינו קונה ועסמ"ע ריש סימן ס"י ססק"א

ואף דמבואר בחו"מ סימן קצ"ד ס"ב היכא דדין המלך שלא לקנות רק מי שנתן הכסף אין אחר יכול לזכות באותו קרקע ה"ד התם דקרקע כקנה בכסף מד"ת רק משום דלא סמ"ד דישראל יכול אחר להחזיק בה בזה אהני דין המלך אבל כאן דמד"ת אין ישראל קונה מטלטלין מגוי בכסף אנן קי"ל דלא אמרינן דדמ"ד זולת הנוגע למס המלך וכן מצאתי בבה"ט שם שכ"כ הרש"ך ועוד דהשתא הכא אישתני דד"מ ומנהגא שגם בגוים אם נתן מקצת מעות וחוזר המוכר אין צריך ליתן המקח רק לכפול המעות שקבל וכן מעשים בכל יום

וא"ל הא סתם בחו"מ שם דשני המחזיק צריך להחזיר המעות לראשון דזה ליתא כאן חדא דמבואר בנתיבות שם דהדין כן רק בקרקע דהוי כמשכון אצל ראשון אבל במטלטלין ליכא שעבוד להוציא מיד המחזיק ועוד כתב שם טעם בשם הפוסקים משום דשני משתרשי ליה וזה ליתא כאן דראובן נוטולו בחוב ורבית שחייב לו הגוי

וכזה אזדא נמי מ"ש נתיבות שם כיון דראשון קנהו בכסף מספק יש ממ"נ אם קנה לא זכה המחזיק וא"ל קנה ראשון בכסף גם הפקר אינו והוא גזל ביד השני וצריך להחזיר לראשון דעכ"פ קנה מספק וכ"ש דיכול הראשון לומר להמוכר שיוציא מיד השני עיי"ש ונראה כונתו למ"ש הרא"ש היכא דקנה ראשון במציאה והפקר מספק ובא אחר והחזיק בה מוציאין מהשני אך הנתיבות בדיני תפיסה בסי' י"ט תירץ הסתירה שיש ברא"ש בזה ולפ"ד שם ל"ש זה כאן ולפיכך כתב כאן רק משום דהוא גזל ביד השני וא"כ כאן דראובן יש לו חוב אצל הגוי ואינו גזל בידו א"מ מידו ואסור לשמעון לילך בדא"ה או לומר להגוי שילך בדא"ה על ראובן אך אם דד"מ דכסף קונה לגמרי מגוי צ"ע מחו"מ סימן ק"ד ס"ב בהג"ה משו"ת חז"ה דאזיל בתר דד"מ וכתב התומים שם משום דכשהלוה לגוי ע"ד כן הלוהו לקיים דין שבדיניהם וכ"כ קצו"ח ונה"מ שם וה"נ נימא כן כיון דראובן בא מכח מה שחייב לו הגוי אך י"ל חדא דזה אומדנא קלה דנהי דנחית ע"ד כן היינו אם ידון עם הגוי דאזי ייכרח לבא בדא"ה אבל כשיפול טענות בינו למלוה ישראל אחר מנ"ל כיון דיוכל לדון עמו בד"י רק התם דאין שום אחד מוחזק סגי באומדנא קלה כמו דעבדינן שודא באומדנא קלה משא"כ הכא דראובן מוחזק אין להוציא וכ"מ מדסיים חז"ה אחר שאין לנו מקום לדעת אמיתת הדבר בעדי ישראל עכ"ל ולמה לא יועיל הדד"מ גם נגד עדי ישראל אם המלוה נחית ע"ד כן יהא כנאמן עלי עכו"ם יותר מעדי ישראל והוי כקנו מידו כיון דנתן מעותיו לעכו"ם ע"ד כן ועיין חו"מ סי' כ"ב

ועוד האומדנא רק כשיצטרך לגבות חובו בדינא ודיינא משא"כ הכא דעביד דינא לנפשיה והתם חידוש והבו דלא לוסיף עלה

ריא

נשאלתי על דברי התוספת בפרק המוכר את הספינה דף ע"ז בד"ה קני שהקשו אמאי לא קנו מדאורייתא שיעבוד קרקע הכתובה בשטר דהא קרקע ניקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת שט"ח יקנה ותרצו ז"ל דכמו שא"י להקדישו כדמוכח בפרק כ"ש כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך א"י להקנותן מן התורה עכ"ל והא בפכ"ש כמו דמבואר דא"י להקדיש ה"נ א"י למכור כדאמר התם דאקדיש מלוה וזבין מלוה והשבתי דאי מהתם י"ל דל"פ אביי ורבא אלא אי חל הקנין למפרע או רק מכאן ולהבא כמו שאמר התם דלאביי למפרע גובה ולרבא השתא הוא דקנו ונ"מ אי נקרע השטר לפני הגוביינא או עשה קנין חזקה דכלתה חזקתו או חור בו המוכר לפני זה לכן הוכיחו תוספת כמו דא"י להקדישו וע"כ גם מכאן ולהבא לא חל ההקדש דאם רל מכאן ולהבא אין נ"ט דתו א"י לחזור בו דהוי כמסירה להדיוט במעכשיו וכמבואר בפרק ארבעה נדרים דף כ"ט ע"ב באומר הרי זה עולה לאחר למ"ד יום אף דהדיוט כה"ג יכול לחזור תוך למ"ד וכן אם נעשה הקנין במשיכה וחזקה בטל הקנין ממילא כיון דכלתה משיכתו וחזקתו או נקרע השטר מ"מ בהקדש ליתא לכל זה וא"כ ע"כ בפרק כ"ש צ"ל דא"י להקדיש כלל משום דאינו ברשותו א"כ ה"נ מכירה ל"מ גם מכאן ונהבא כיון דהשתא לא מצי חייל גם אח"כ לא מצי חייל כדאיתא בפ' אעפ"י דף נ"ט

עוי"ל לפמ"ש בח"ר פ' כל הגט דף למ"ד דבפירות דקל מש"ה לוקח מצי הדר בו משום דהוי דשלב"ל משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתא על הפירות אבל ישראל שנתן דמים לכהן להיות מפריש עליו מחלקו דלית לו למשקל מידי מרשותיה דכהן דבלא דעת הכהן מזכה לו אידא דמאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאלו רשותיה דכהן עלייהו להכי דנימא בהו דשלב"ל דהא מכי יהיב ישראל לכהן דמים לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית לי ההוא זבינא עיי"ש וא"כ מן פכ"ש אין הוכחה די"ל התם לא מהני מכירת המלוה משום דלוקח לא סמכא דעתו כיון דא"י לגבות בלא שטר וצריך עדיין למוכר שיגבה ויתן לו וכיון דלוקח