תקפו כהן קיג

נתבאר בטור ח"מ וש"ע סימן צ"ז סי"ד. אלמא דהיכא דליכא משום איסור דממשכנו שלא ברשות מותר לתפסו אפי' לכתחלה אפי' בדבר אחר כשידוע לו שחייב לו כ"ש אותו חפץ עצמו. והכי משמע להדיא מדברי ה"ר אליעזר ממיץ בספר יראים שהביא המרדכי פרק המניח ותשובת מיי' דספר נזיקין סימן י"ד בתוך דברי מהר"מ וז"ל (דין היכא שאינו חייב לו בעד הלואה רק בעד שכירות או גזלה ולא נזקף במלוה מותר לתפסו אפילו לכתחלה אפילו ד"א ואם הזיקו או הכהו מחמת התפיסה פטור) וכן מצאתי בספר יראים דרב נחמן אמר למילתיה בגזלן שדבר שלו בעין ורוצים לגזול ממנו או הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזילתו במלוה וקרא דלא תבוא אל ביתו לעבוט מיירי במלוה ובנזקף במלוה עכ"ל אלמא דאפילו הוצאות גזלן כל שלא נזקף דמי גזלתו קאמר רב נחמן דמותר לעשות דין לנפשיה אפי' לכתחלה אע"ג דבודאי יתפוס ד"א שהרי גזילתו כבר הוציאה גזלן אלא העיקר תלוי דהיכא דליכא משום לא תבוא אל ביתו מותר למיעבד דין לנפשיה אפילו לכתחלה. ונ"ל שלזה כיון מהרי"ק מ"ש וז"ל וכן מוכח גם מדברי ספר יראים דמחלק בין זקף במלוה ולא זקף ואם היה הדבר תלוי בידיעתינו אם הוא שלו או לאו אם כן מה לי זקף או לא זקף הא למדת שלא בא רבינו מאיר אלא לאפוקי היכא שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו עכ"ל ומהרש"ל שם כתב על דברי מהרי"ק אלו וז"ל ותמהני עליו מה ראייתו בודאי איירי שיש לו תביעה מ"מ צריך להיות ג"כ במבורר דשניהם צריכים דאם לא מבורר פשיטא שהוא אסור אפילו בגוף הממון כדפירש ואם מברר טענותיו רק שאינו על גוף הממון גם כן לא יכול למיעבד דינא לנפשיה דהוי כעין משכנו ואסור עכ"ל (מה שחמה מהרש"ל על מהרי"ק אינו לפענ"ד ודברי מהרי"ק ברורים) ולפענ"ד ראיית מהרי"ק ברורה ואי כוונתו להביא ראיה מגוף הממון רק כוונתו להביא ראיה ממה שאמר בספר יראים דאם הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזלתו אמר רב נחמן עביד דינא לנפשיה והרי הכא ודאי אינו תופס גוף הממון שהרי הוציאה גזלן אלא ודאי לא בא ספר יראים ומהר"מ לומר אלא דמשום איסור דלא תעבוט אסור לעשות דין לנפשיה בחפץ שאינו מבורר שהוא שלו. וכמו שכתבתי

סי' קטז (ראיה לדברי מהריב"ש סימן שצ"ו) וכן משמע להדיא בריב"ש סימן שצ"ו כדברי. שכתב שם כל הנך חלוקים שכתב הרא"ש פרק המניח והטור סימן ד' דלא מצי למיעבד דינא לנפשיה רק בדבר המבורר שהוא שלו והעתיק שם ג"כ דברי הטור וכתב וז"ל וכן נשתמשו הגאונים ז"ל מדין זה בענין התפיסות שיוכל אדם לעכב פקדון שבידו ולטעון עליו אם הוא חייב לו מצד אחר שהיה אפשר לומר יתן לו הוא את שלו ואח"כ יתרעם ממנו בב"ד על מה שחייב לו אלא שמטעם עביד דינא לנפשי' הוא יכול לעכבו כדי להציל את שלו אע"פ שהיה יכול להציל בב"ד כגון דאיכא עדים וליכא פסידא או אפילו לתפוס מטלטליו כל שמצאום ברשות אחרים או אפילו ליקח מידו ומביתו כל שהחוב אינו הלואה ממש עכ"ל הרי להדיא כדברי. (מ"ש מהרש"ל דמהרי"ק לא דקדק בטור סי' ד' ליתא לפענ"ד) ומ"ש מהרש"ל שם דהטור סי' ד' כתב בהדיא דלא כדעת מהרי"ק ומסתמא מהרי"ק לא דקדק בטור שאלמלא היה רואה בהדיא בטור שהוא כנגדו היה חוזר מדבריו עכ"ל נלפע"ד דליתא אלא מהרי"ק דקדק יפה בטור ואין דברי הטור כנגדו כלל דבטור לא בא אלא לומר דאם אינו יכול לברר שהוא שלו חייב על ההכאה וה"ה אם לא הכה אותו צריך להחזיר גוף החפץ היכא שאינו יכול לברר לפני ב"ד שהוא שלו והיינו כשיש כאן הכחשה והוא טוען שהחפץ הוא שלו אבל אם הוא בענין שיועיל תפיסתו בדין וכל הנך גוני שכתבתי למעלה בזה לא דבר הטור כלל ועודה דיכול לתפסו אפילו לכתחלה וכמו שכתבתי. (מ"ש מהרמ"א