תקנת עזרא (מעילה תנינא) רכא

שהניח הפיל אבל לא בעינן שיאמר המשלח דבר, ולשיטת התוס' שם הא דבקטן אינו עירוב הוא משום דלא מהימן שהניח אבל אמירה לא בעינן, ורוב הפוסקים ס"ל כרש"י ותוס' כאן דבעירב בפת אמירה בעינן וכמש"כ המג"א סי' תט"ו סק"ה דאם לא אמר אינו עירוב, ומה שהגיה שם הנתיב חיים דאם לא אמר הוה עירוב דנמשך כנראה לשיטת התוס' בעירובין שם אבל הגהתו תמוה דהא קיי"ל כרש"י והתוס' כאן. דחסרון דקטן אינו משום דאינו נאמן אלא משום דבעינן אמירה ואין אמירת קטן כלום, ואמנם התוס' שם הקשו על רש"י קושיא עצומה דהא מפורש הקשה שם הש"ס גבי קטן וליחוש דלמא לא ממטי ליה הרי דלא מהימן, ואמת דרבינו יונתן באלפס במשנה שם מפרש קושית הגמ' לא על קטן אלא על מי שאינו מודה בעירוב וא"כ י"ל דקטן נאמן. אבל דא עקא דרש"י גופא מפרש קושית הגמ' על קטן וא"כ התמיה עצומה כאמור, ואולי י"ל דהרי שם כתבו התוס' להס"ד דגמ' דאע"ג דחזקה שליח עושה שליחותו היינו רק בסומך עליו בכל השליחות, אבל אם סומך עליו רק במקצת השליחות אין אומרים חזקה זו ע"ש, אלא דמסקנת הש"ס דגם בזה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ י"ל דבקטן נחתינן חד דרגא ולא אמרינן גביה חזקה שליח עושה שליחותו רק בעשהו שליח לכל השליחות ולא בסומך רק במקצת, וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש טעמא דקטן משום דלא אלים למקני רשותא דאל"כ הוה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דהא עושה הכל על ידו ונאמן, אבל באמר לאחר לקבל ממנו פריך הש"ס שפיר דלמא לא ממטי ליה, ומתרץ בעומד ורואהו, דכיון דאין כל השליחות נעשה ע"י גבי קטן לא אמרינן חזקה שעש"ל אפי' לפי האמת ויש להאריך בזה, ועיין בהגהות מלא הרועים בעירובין שם, אבל קצרתי מפני שאין כאן עיקר ענין זה כמובן, ודע דבירושלמי פרק בכל מערבין איתא דהא דהשולח ביד קטן אינו עירוב הוא רק בקטן ממש, אבל קטן בן תשע ועשר אמר שמואל שם דעירובו עירוב, אבל הפוסקים השמיטו ירושלמי זה ולא הביאוהו לדינא, משמע דס"ל דלא כהירושלמי אלא דבעינן בן י"ג שנה שלימות לענין עירוב ע"י, והטעם שהשמיטוהו הפוסקים י"ל דשמואל בירושלמי אזיל לשיטתיה בעירובין (דף פ' ע"א) דבעירובי תחומין אין צריך לזכות, ובתוס' שם ד"ה רב כתבו להסביר דעירובי תחומין קיל דלא קנו רשות אחרים היא וכו', ועוד כיון דעירוב תחומין אין מערבין אלא מדעתו אמירתו שהוא אומר לו צא וערב לי חשובה כזכיה ע"ש, וא"כ לשמואל דקטן שהגיע לעונת הפעוטות שיש לו קנין במטלטלין כבגיטין (דף נ"ו) עירובו עירוב אף באין דעת אחרת מקנה אותו כיון שאין זה קנין גמור, אבל לדינא דקיי"ל כרב שם דצריך לזכות דהוה קנין גמור אין עירוב קטן כלום כיון דאין כאן דעת אחרת מקנה, ולא דמי לשיתופי מבואות דיש שם דעת אחרת מקנה ועיין בריטב"א בעירובין שם מיהו זה א"ש אליבא שיטת רש"י ושיטת התוס' כאן אבל לשיטת התוס' בעירובין הנ"ל דחסרון דקטן לענין עירוב הוא רק משום נאמנות, א"כ אין לנו עדיין שום טעם וסברא למה לא נפסוק כשמואל בירושלמי שם, ואולי דבאמת לשיטתם הלכה כהירושלמי אלא דרוב הפוסקים לא ס"ל כשיטתם כנ"ל, ואפשר עוד לפלפל אליבא דר' יהודא דס"ל בתרומות פ"א דקטן שתרם תרומתו תרומה וא"כ יכול הקטן להיות גם שליח, דהרי כל עיקר כלל זה דאין שליחות לקטן הוא משום דאינו יכול לתרום כמש"כ רש"י בב"מ (דף ע"א ע"ב) ע"ש, גם יש לעיין לפי מש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ד ע"ב) דבמידי דאיתא לקטן שפיר יש לו שליחות ע"ש, והרי קטן לעצמו שפיר מערב בפת או ברגליו כדמוכח בשו"ע או"ח סי' תי"ד סעי' ב', וזהו מסתמא בקטן בר דעת שהגיע לעונות הפעוטות עכ"פ וא"כ יש מקום לומר לדינא דקטן בן תשע ועשר יכול להיות שליח לערב וקצרתי מאוד

ע"ב בגמ' דא"ל אי יהבית דינר וכו', התו' בכתובות שם הקשו דגם בקטניות נימא הכי ע"ש ובהגהות חק נתן כאן, ובפשוטו י"ל דגבי קטניות יכול השליח לומר מה איכפת לך אלך ואביא לך עוד קטניות כיון שהוא דבר הנפרד, אבל גבי בגד או אתרוג אין לומר כן שיביא לו עוד שהרי אי אפשר להצטרף שני חלקים או שני אתרוגים להדדי וק"ל חיי אריה, אכן כבר כתבו התוס' שכשקונה בסכום גדול ביחד בפעם אחד מוזיל לו המוכר טפי כידוע שכן דרך התגרים, ועיין ברש"י בכתובות שם ובמפרשים וקצרתי

במשנה או שאמר פרוטה מן כים זה הקדש, ראיתי מי שהקשה כאן עפ"מ שיש לחקור בהא דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, אם הכונה שאין בדבריו כלום ונשאר הדבר כמו קודם אמירה או דאמירתו שפיר מהני אלא שאין אנו יכולין לברר על מה חל אמירתו, ולמשל בהא דאיתא לקמן שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה דר"י ור"ש אסרו לשתות משום דאין ברירה, אם הכונה היא דכיון דאין ברירה דמי כלא אמר כלל ונשאר היין טבל כשהיה, או דאמירתו מ"מ מהני ויצא היין מדין טבל אלא דמ"מ אסור לשתות משום דאין ידוע איזו שני לוגין הם התרומה והו"ל היין דימוע שאסורה לזר אבל לכהן מותר באמת לשתות, ויש בזה מחלוקת הראשונים דבתוס' עירובין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה אלא מעתה וכו' דהתוס' שם ס"ל דלא חל האמירה כלל ונשארו טבל כשהיה, ובשם הר"י הביאו דס"ל דדבריו עשו פעולתן אלא דאין ידוע לנו איזו הן התרומה משום דאין ברירה עיי"ש, ובדעת רש"י יש סתירות בענין זה באיזה מקומות, אבל הרמב"ם נראה דס"ל כהתוספת דלא חלו דבריו כלל ונשארו התבואה טבל כשהיה עיין בדבריו בה' מעשר פ"א ה"א, וכן משמע דעת רגמ"ה בפירושו בחולין (דף י"ד ע"א) והכי משמע פשטיות הסוגיא דעירובין שם (דף ל"ז ע"ב) דאיתא התם דהאומר מ"ש שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דלמ"ד אין ברירה לא חילל ע"ש הרי דלא מהני אמירתו כלל ועיין בספר דבר אברהם סי' למ"ד, וא"כ קשה במשנתנו למה באמר פרוטה מכיס זה הקרש לכו"ע חל ההקדש אלא דלר"ע כיון שהוציא הראשונה מעל ולרבנן עד שיוציא כל הכיס, הרי אנן קיי"ל דאין ברירה וא"כ לא פעל בדבריו כלל ונשאר הכל חולין ואיך יביא קרבן מעילה אפי' כשיוציא כל הכיס זוהי הקושיא שראיתי מי שמקשה, אבל לענ"ד אין כאן קושיא כל עיקר דהתוס' בעירובין שם פליגי שם עם הר"י רק בעשה איזה מעשה קנין או קרא שם תרומה ותלה הדבר בתנאי דלהבא, כגון דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכן סלע שתעלה בידי מן הכיס וכו', להכי ס"ל להתוס' והרמב"ם ורגמ"ה דכיון דאין ברירה לא חל המעשה והדיבור כלל ובטל הקנין או קריאת השם, והר"י ס"ל דאף דאין ברירה חל המעשה והדיבור ומשו"ה ס"ל דאחר מהן ודאי תרומה דקריאת השם ודאי חל, אבל כל זה הוא בקרא שם תרומה או הקדש על תנאי כמו