תקנת עזרא (מעילה תנינא) ריז

אכילה והו"ל איתחיל בהיתר, וא"כ נעשה חולין להכי כשבלע בגרונו אף דאז נעשה ודאי תלוש פטור שהרי כבר נעשה חולין בלעיסה קודם שבלע, אבל זהו שייך רק בתרומה אבל בשארי איסורים כערלה וכלה"כ דלא שייך בהו דין חילול אע"ג דלעס כשהוא מחובר מ"מ כשבלע בגרונו דודאי נעשה תלוש חייב על הנאת גרונו ומיעיו ודו"ק בזה היטב

והנה ידוע חקירת המל"מ פ"ז מה' תרומות בהא דקיי"ל דאוכל תרומה בטומאת הגוף שהוא במיתה הוא דוקא באוכל תרומה טהורה אבל על תרומה טמאה שאכל בטוה"ג פטור ממיתה, וחקר בטמא שאכל תרומה הטמאה רק מדרבנן אם חייב מיתה כיון דמדאורייתא היא טהורה, או דילמא כיון דמדרבנן התרומה טמאה מחוללת ועומדת היא גם מה"ת, והאריכו בזה האחרונים וביחוד הרב מלא הרועים הרבה מאוד והחליטו שיש בזה מחלוקת תנאים ואמוראים וראשונים. וכבר האריך המל"מ בה' יסוה"ת דכל שלא כדרך אכילה איסור דרבנן יש בו עכ"פ ולהכי מותר רק לחולה שאין בו סכנה ולא לבריא, אבל איסור דאורייתא אין בו דא"כ היה אסור לחולה שאין בו סכנה ע"ש, וא"כ אי גחין ואכל תרומה ממחובר דהוה שלא כדרך אכילה, והעלנו לעיל דלשיטת רש"י והרמב"ם בכריתות מקרי זה איתחיל בהיתר, אע"ג דעכ"פ מדרבנן אסור לאכול גם שלכדה"נ מ"מ כיון דמדאורייתא מותר מקרי איתחיל בהיתר ויצא לחולין וכיון שזכינו לזה א"ש הגמרא דמנחות דף ע' גם לרגמ"ה וסייעתו דס"ל להיפוך דרק באיתחיל באיסור יצא לחולין ולא באיתחיל בהיתר, דגם לדידהו מיירי שלעס ג"כ במחובר אלא דס"ל דכיון שמדרבנן אסור לאכול תרומה אפי' שלא כדרך אכילתן מקרי זה איתחיל באיסור ויצא שפיר לחולין ופטור ממילא על בליעת גרונו בתלוש. ושוב שפיר דאין שייך היתר זה רק בתרומה דשייך בה דין חילול ויציאה לחולין אבל בערלה וכלה"כ דלא שייך בהו דין חילול חייב ודאי על בליעת והנאת גרונו שהוא ודאי בתלוש, ומה שהכריחו התו"י בכתובות דף ל' ע"ב דע"י לעיסה אין תרומה יוצא לחולין אין דבריהם מוכרחים כלל, ויש ליישב קושיתם בלאו"ה ובפרט לפ"מ שכתב המהר"ם שיף בגמ' שם דקושית הגמ' סוף סוף כיון דלעסיה קנייה לעסיה לאו דוקא ע"ש דא"כ קושיתם מעיקרא לקמ"ד, וכבר הזכרתי שבקונטרס הארכתי בסוגיא דכריתות אריכות נפלא בעזהשי"ת אך כאן די בזה

ודע דלפי' רגמ"ה וסייעתו בכריתות שם דס"ל דדוקא באיתחיל באיסור יוצא התרומה לחולין אבל לא באיתחיל בהיתר, יש מקור טהור להא דקיי"ל דאין מועל אחר מועל בקדשים אלא בבהמה בלבד או בבהמה וכלי שרת בלבד עיין במשנה ובגמ' לעיל דף י"ט ע"ב, והדברים סתומים מאוד מנא לן הא דכל שמעל יצא ההקדש לחולין ואין בו מועל אחר מועל, ולפי' רגמ"ה וסייעתו י"ל דכיון דרובא דרובא מדיני מעילה מתרומה ילפינן להו מג"ש דחטא חטא בין להקל ובין להחמיר, א"כ י"ל דגם להא ילפינן מעילה מתרומה דאם איתחיל באיסור יוצא לחולין וכיון שמעל חדא זימנא שוב אין בו מועל אחר מועל דיצא לחולין, אך לפי שלא נתברר אצלי הדבר כראוי ולשיטת רש"י והרמב"ם אין לזה מקום כלל קצרתי

והנה בירושלמי תרומות פ"ו ה"ב איתא בשפסק עמהן להאכילן דובשני [היינו פירות האילן כמו שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו דכל דבש היינו פירות] חולין והאכילן דובשני תרומה וכו' כמ"ד נפשו של אדם חותה מן האיסורין, וע"ש בפ"מ ומרה"פ ועכ"פ יוצא דלרבנן דמתניתין כיון שפסק להאכיל חולין והאכיל להפועלים תרומה שנפשו של אדם חותה חייב לשלם להפועלים דמי חולין, והפועלים משלמין לכהן שיוי התרומה שאכלו ובעה"ב משלם להם כמו ששוה סעודה של חולין השוה יותר מתרומה, ואע"ג שהאכילן איסור שנפשו של אדם חותה מ"מ אין בעה"ב משלם כאלו לא האכילן כלל, וקשה מאוד מ"ש ממוכר בשר טרפה ואכלו הלוקח שצריך המוכר להחזיר כל הדמים שקבל וכבר הקשה כן במהרי"ט אלגזי פרק ה', וע"ש שהאריך הרבה מאוד בביאור ירושלמי זה, ואנחנו נבאר בקצרה כיד ה' הטובה עלינו, ונקדים להעיר למה צייר הירושלמי שפסק להאכילן דובשני מה לי דובשני מה לי לחם או שארי אוכלין של תרומה. אכן בשו"ע יו"ד סי' קי"ט פסקינן דאם מכר לחבירו איסור דרבנן ואכלו א"צ להחזיר הדמים, וכתב שם הש"ך ס"ק כ"ז דהמוכר א"צ להחזיר להלוקח דמים כלל, והפ"ח חולק עליו וס"ל דנהי דא"צ להחזיר כל הדמים אבל עכ"פ מה ששוה המאכל האסור פחות ממאכל כשר ודאי צריך להחזיר לו, ומצד הסברא החיצונה נראה כהפ"ח דנהי דלא קנסו רבנן למוכר איסור דרבנן אבל למה ישלם הקונה יותר ממה ששוה החפץ בשוק, והש"ך שם כתב וז"ל נ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמה אדין תורה וכו' עכ"ל, וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת או"ה בד"ה עוד נראה מבואר ע"ש, ויש להביא סמוכין לסברא זו מהא דאבק ריבית וגזל דרבנן אינו יוצא בדיינים ומעוכב גרושין מכח תקנת חכמים אינו חייב במזונות אשתו עיין באהע"ז סי' קי"ט סעי' ה' ויש לפלפל בזה הרבה, ויש לכאורה לומר דר' יוסי דס"ל בגיטין דף ס"א ע"א דגזל דרבנן יוצא בדיינים חולק עם החכמים בסברא זו, דאיהו ס"ל דגם לענין ממון גזרו רבנן ולא אוקמוה אדין תורה, ועפ"ז היה, אפשר ליישב איזה קושיות מה דקשה לדברי הש"ך ועיין במהרי"ט אלגזי שם שהביא דברי הש"ך ומתמה עליו ומיישבו בדברים שאינם מסתברים כלל דאתי עלה מדין זה נהנה וזה חסר משהו דמגלגלין עליו את הכל, והביא שם שגם המחנה אפרים טרח ליישב דברי הש"ך ע"ש במהרי"ט אלגזי דף מ"ט ודף נ' בדפוס ווילנא והדברים יגעים

וכן חלק באמת הפר"ח על הש"ך וגם דברי הפר"ח הביא מהרי"ט אלגזי שם דס"ל דבאמת חייב המוכר להחזיר להלוקח מה ששוה האיסור דרבנן פחות ממאכל כשר, וא"כ נאמר דמשו"ה צייר הירושלמי הנ"ל שפסק עם הפועלים לתת להם דובשני חולין ונתן להם דובשני תרומה, משום דתרומת פירות היא מדרבנן להכי אינו מחזיר כל הדמים אלא דכיון דאפי' באיסור דרבנן נפש האוכל חותה מעט משו"ה צריך לשלם להם המותר מה דחולין שוה יותר מתרומה עכ"פ כדעת הפר"ח, ובאמת בדברי הש"ך גופא יש להתבונן הרבה דהא בש"ך ח"מ סי' נ"ח ס"ק איתא דהא דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם בשבועה דרבנן, הוא רק בשבועת היסת אבל לא בשבועת המשנה דאלמוה כדאורייתא גם להפסיד ממון וביו"ד סי' רס"ו בש"ך סק"ו הביא דברי הב"ח בכונת הטור במוכר עבדו לכותי לא יצא לחירות כיון דהוה רק קנס לא קנסו בכותי, וכתב עליו הש"ך שאין דבריו מוכרחים ע"ש, והרי כותי מה"ת הרי הוא ישראל גמור ושחיטתו כשרה רק רבנן גזרו שיהא כנכרי, ועיין ביו"ד סי' ב' בש"ך סק"ב ובפמ"ג שם ס"ק כ"ד דמבואר כן דכותים גירי אמת הן, וא"כ למה מיאן הש"ך בסברת הב"ח הרי י"ל שפיר דחז"ל לא גזרו על כותי אלא לענין איסור כשחיטה וגט אשה וגט שחרור וכיוצא בהם. אבל לא להוציא ממנו העבד שהוא ממונו דהא לענין ממון