תקנת עזרא (מעילה תנינא) רטז

דאיסור הנאה דאורייתא יש בהן ובזה אין שום ספק כלל אע"ג דהשעה"מ בה' מעילה לא כתב כן, אולם אם חייב בתשלומין על הנאתו ממחובר תשלומין לפי מה שנהנה, יש בזה מחלוקת הראשונים בשמ"ק בב"ק סוף דף וא"ו ע"ב ד"ה ולענין פסק הלכה כתב המאירי ז"ל וכו' וזה לשונו שם, וא"ת האיך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע ה"ה כקרקע, הם מתרצים דמעילה ליכא הא תשלומין איכא, וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפינן מקרן וכו' כל מזיק הקדש באיזה מין של היזק פטור וכו' ולענין מעילה אף הם סוברים שכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין עכ"ל, ובזה ביארתי בעז"ה דברי רש"י בב"ק שם דף וא"ו סע"ב ד"ה שור רעהו א"ר ולא שור דהקדש וכו' לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש, משום דלא משכ"ל וכו', ושדה הקדש נמי דהוה לצורך בדה"ב או המקדיש שדהו פדהו לאלתר וכו' ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי עכ"ל, ונתלבטו בזה רבים חדא הרי כשהבהמה תלשה ואכלה הרי כבר הוה תלוש כמו שכתבו התוס' בב"ב דף ע"ט ע"א ד"ה מועלין ובמעילה דף י"ג ע"א ד"ה ומועלין בהן, ותו דמה ענין תשלומין למעילה דנהי דמעילה ליכא במחובר לקרקע תשלומין איכא מ"מ, ולענ"ד לענין הקושיא הראשונה י"ל דשור כשתלש בפיו ממחובר נמאס האוכל מפני הרירין כמפורש בשבת דף ק"מ סוף ע"א וכבר לא שוה כלום ואין לחייבו אלא אשעת התלישה ואז הוה תולש ממחובר, ואע"ג דבשבת שם איתא דיש בע"ח שאין ממאסין מאכל ברירין אבל כאן הרי שור כתיב בפרשה שהוא ממאס ברירין, ולענין קושיא השניה ברור הדבר דרש"י אזיל כאן בשיטת גדולי הרבנים שבשמ"ק הנ"ל דכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין וזה ברור ונכון לענ"ד, ועיין בירושלמי ע"ז פ"ג ה"ז על דעתיה דרב ועל דעתיה דר"י לענין המשתחוה לבית ואכמ"ל בזה עוד

ובמנחות דף ע' ע"א איתא בעי ר"א שיבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם תרומה במחובר מהו וכו', א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע, א"ל כי תניא ההיא לענין איחיובא מיתה וחומש, אי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ, מבואר לכאורה דדוקא אי תליש תחילה ואח"כ נטלו בפיו הוה תלוש אבל אם ממחובר אכל בפיו שפיר הו"ל דין מחובר, אע"פ שגם אם נטלו בפיו במחובר נמי ע"כ נתלש קודם שבלע בגרונו, אמנם י"ל דזהו דוקא באדם אבל בהמה שדרכה בכך הוה תלוש שכן כתב הש"ך בח"מ סי' צ"ה סק"ט ד"ה ונראה וכו' דהתם כבר נתלשו וכו' עכ"ל, ע"ש, אבל אדם כיון שאין דרכו בכך לא מקרי זה תלוש, אבל לומר דגם באדם נחשב תלוש אלא דכיון שבא בפיו נמאס ואינו שוה כלום, זה קשה להאמר דהא מבואר בחולין דף ע"א ע"א דשלא בפניו חזי אכתי ועיין תוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה לא

ומ"מ כשנעמיק בדבר יותר יש עוד מה לדבר בזה, דלכאורה לפי טעמא דאביי לא רק תרומה לא מצינו במחובר לקרקע אלא כל איסורי גדולי קרקע כמו ערלה וכלאי הכרם נמי אי אפשר במחובר דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם, ולשון הש"ס משמע דרק איסור תרומה לחיובא לא מצינו במחל"ק אבל לא שאר איסורים זולת חיוב מעילה דילפינן לה חח"ט מתרומה וזהו פלא לכאורה, אך אקדים לך הקדמה שלענ"ד לא עמדו עליה עדיין האחרונים והניחו לי בעז"ה מקום להתגדר בו, דבכריתות דף ז' ע"א איתא תני ר"ח קמיה דרבא מנין לכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתנו על בני מיעיו שהוא חייב וכו', א"ל ר"א בריה דרבא מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב כיון דחלליה הא איתחיל אבל גבי שמן המשחה כי שמן משחת אלקיו עליו כתיב אע"ג דאיתיה עליו לא איתחיל, ויש בביאור ברייתא זו ב' פירושים להראשונים ז"ל, דרש"י פי' ע"פ התוספתא הכונה שהכהן סך א"ע בהיתר שמן של תרומה, ורשאי אח"כ בן בתו הישראל להתעגל בו, כיון דבטלה בהתירא בטלה עכ"ל, וכן מפרש לה הרמב"ם, ולפי"ז קשה קצת הלשון כיון דאיתחיל הא איתחיל דהא הכהן סך עצמו בהיתר ובמה חלליה אבל אין לנו לחלוק על הראשונים דס"ל דבחלליה בהיתר איתחיל, וס"ל דדוקא אם חלליה בהיתר איתחיל אבל אם איתחיל באיסור כגון שזר סך שמן של תרומה על בשרו לא איתחיל ואסור לזר אחר להתעגל בו, אבל בפירגמ"ה שם מפרש לה בזה"ל, כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו, אעפ"כ מתעגל בו אותו בן בתו ישראל כדי שימשח כל גופו ואינו חושש, הואיל והוא לא שם על עצמו אותו שמן באיסור קודם לכן, א"ל לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו כתיב, הוא הכהן שסכו ענוש שחללו וכיון שחללו יצא לחולין הלכך מתעגל בו ואינו חושש, הכא אע"ג דאיתיה עליו לא איתחיל דהא נמשח ראשו בהיתר, וכיון דלא איתחיל הלכך כי כך על בני מיעיו חייב עכ"ל פירגמ"ה, נמצא דרש"י ורמב"ם מחולקים עם רגמ"ה מקצה אל קצה, דלרש"י ורמב"ם דוקא אם איתחיל בהיתר נתחלל ומותר אח"כ התרומה לזר אבל אם איתחיל באיסור כגון שסך זר א"ע בשמן של תרומה או כהן שסך מתחילה בן בתו זר אסור לזר אחר או לאותו בן בתו זר להתעגל בו כמש"כ המל"מ פי"א מה' תרומות ה"ח, ולרגמ"ה הדין הוא ממש להיפוך דאם היתחיל באיסור נתחללה אבל אם היתחיל בהיתר הוה דומיא דכה"ג שסך בשמן המשחה שמפני שנמשח בהיתר לא נתחללה, וכהן שסך א"ע בשמן של תרומה אסור לבן בתו זר להתעגל בו וזה ברור והארכתי בזה בעז"ה בקונטרס נפלא בחידושי לרמב"ם ה' מעילה סוף פרק ב' ע"ש, והתוס' ישנים בכתובות דף למ"ד ע"ב על הא דאיתא בגמ' שם גבי תרומה סוף סוף כיון דלעסיה קניה מתחייב בנפשיה לא הוה עד דבלעה כתבו וז"ל, וא"ת כיון דלעס נתקלקל ואיך חייב תו עלה כדאמר בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, וי"ל דהתם ודאי נתקלקל וכו' אבל הכא לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחוד עכ"ל, והנה הא ודאי דלשיטת רש"י והרמב"ם אין כל מובן לקושית התוס' דהרי שאני התם בכריתות דאיתחיל בהיתר משא"כ בכתובות שם דזר הוא והיתחיל באיסור, וע"כ דהתו"י בכתובות מפרשי כפירגמ"ה בכריתות דאדרבא באיתחיל באיסור יוצא לחולין להכי הקשו שפיר, ומשו"ה הוכרחו לתרץ דלעוס לא נגמרה הנאתו עדיין ולא יצא לחולין אם שזהו דוחק גדול ואכמ"ל, אבל לשיטת רש"י והרמב"ם מעיקרא לקמ"ד דשאני התם דאיתחיל בהיתר אבל בכתובות הרי איתחיל באיסור, וא"כ באיתחיל בהיתר גם ע"י לעיסה דהיתר נמי יוצאה לחולין דכן הסברא החיצונה נותנת דלעיסה לא עדיף מסך שמן של תרומה על גופו מבחוץ דודאי ראוי להתעגל בו עדיין ומ"מ יצא לחולין, ולפי"ז י"ל דהתם כוונת אביי היא דאי גחין ואכיל ולעס ג"כ כשהוא עדיין מחובר הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ואין זה