תקנת עזרא (מעילה תנינא) רטו

מחלקת לאשם תלוי ממילא ידעינן דידיעת ספק אינו מועיל לחלק לחטאות [ונטינו מזה מעט מהירושלמי ע"פ ש"ס דילן דר"ז יסבור דרק אם ידיעת ספק מחלקת לא"ת להכי מחלק לחטאת נמי] דכל הסברא דיועיל ידיעת ספק לחילוק חטאות הוא מכח דידס"פ מועיל לחלק לאשם תלוי, וכיון דס"ל לרבנן דאין מועיל לאשם תלוי ממילא אינו מועיל לחטאת וכל זה לר"ז לפי מה דחידשה הגמ' אליביה

אבל רבא דלא ס"ל סברת הירושלמי מדמקשה דלא יצטרפו ב' חצאי זתים מחמת ידס"פ דיוהכ"פ, וע"כ לדידיה טעמא דרבי מסברא אחרת דידס"פ מחלק לחטאות לא מכח חיוב אשם תלוי, א"כ אין הברייתא יוצאת מידי פשוטה דרבנן פליגי ארבי רק בא"ת אבל בחטאת מודו ליה, ואי מפרשינן דרבי ס"ל דידס"פ מחלק לחטאות גם רבנן ס"ל הכי, וא"כ שפיר מקשה רבא מהברייתא דצירף את המעילה לזמ"ר דאף אי אתיא כרבנן דרבי מ"מ נדע דגם רבי הכי ס"ל כפשטא דברייתא דבחטאת לא פליגי, וא"כ אי כדר"ז דרבי ס"ל ידיעת ספק מחלקת לחטאות א"כ גם רבנן ס"ל הכי, ואם אנו מוכרחין לומר דלרבנן אין ידס"פ מחלקת לחטאות ע"כ דלרבי נמי רק ידיעת ודאי מחלקת לחטאות, ומתורצת שפיר נמי הקושיא שהקשינו דמאי פריך רבא דלמא אתיא הך ברייתא כרבנן דרבי, דהרי אפי' אתיא כרבנן פריך שפיר, ומתורץ נמי שפיר מה שהקשינו דמאי פריך רבא מברייתא דצירף דלמא ס"ל כרבנן דר"ע דאין מביאין אשם תלוי, על ספק מעילות, דכ"ז קשה רק לסברת הירושלמי דידס"פ לחטאות תליא באשם תלוי, אבל רבא הלא הוכחנו דלא ס"ל סברת הירושלמי ומשו"ה פריך שפיר, ומעתה מתורץ גם מה שהקשינו דלמה מקשה רק לר"ל דיתלה רבי חטאת באשם ואינו מקשה כן לר"ז, דלר"ל דהוא חידש לנו בירושלמי דידס"פ בחטאת תליא בידס"פ דא"ת לשיטתיה פריך שפיר, אבל לר"ז א"א להקשות דדלמא כרבא ס"ל דאין חיוב חילוק חטאת בא מכח חילוק אשם תלוי בידיעת ספק, ומהך ברייתא דאכל ושתה בהעלם אחד אכתי לא ידע עד שהקשה רבא ועיין, וממילא אין התחלת קושיא מפירכת רבא להתוס' ומהרש"א והצל"ח בפסחים, דלפי מה שנתבאר לא מוקי רבא ברייתא דצירוף כרבי אלא דפריך מרבנן ארבי, ועיין בספר ארצות החיים סי' א' בארץ יהודא ודו"ק היטב

בגמ' כיון דשניה מעל א"ר כגון שהניחה ע"פ ארובה, בב"ק (דף כ') פירש"י דאילו בנאו בבנין הוה שינוי, והקשו שם התוס' כי קבעה נמי הוה שינוי החוזר לברייתו כדאמרו האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדיה זוזי לא קני מ"ט דהוה שינוי החוזר לברייתו, והתורת חיים שם הקשה דלמה לא הביאו התוס' ממשנה שלימה דעל המירוש הגזול שבנאו בבנין שאינו צריך לקעקע כל הבנין מפני תקנת השבים, הרי דאי לאו מפני תקנה"ש היה צריך לקעקע הבנין ולהחזיר מריש לבעליו, הרי דלא קנאו אף שבנאו בבנין ועיין בפירגמ"ה כאן ובקצוה"ח סי' ש"ס

לשלימות הבנת הסוגיא שם נבאר עוד מעט דהנה ודאי דתירוץ הגמ' הנאה הנראית לעינים אסרה תורה צריך באור. דאטו מי שנהנה ממחובר לקרקע הנאה הנראית לעינים מעל הרי ודאי דזה לא ניתן להאמר כלל, וא"כ מאי משני הגמ' הנאה הנל"ע אסת"ו וזהו פלא, הרי מ"מ מוכח שפיר דתלוש ולבסוף חברו תלוש הוה דאל"כ למה מעל, אבל נתבונן נא דהנה לכאורה קשה להיפוך מאי קאמר וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע ליה לרב וכו' דתלוש ולבסוף חברו הוה תלוש, מאי ראיה היא זו לפי מש"כ התוס' בעירובין דף ל"א ע"ב ובב"מ דף נ"ד ע"א ד"ה הקדש אין מתחלל על הקרקע, שהקשו דאיך אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד תלוש ולבסח"ב הוה מחובר הא אין הקדש מתחלל על הקרקע, ותירצו כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר ממילא מקרי תלוש ע"ש, וא"כ מאי מייתי סייעתא כאן לרב תלוש ולבסח"ב הוה תלוש מהא דאי בני לה מעל, נימא דבעלמא תלוש ולבסח"ב מחובר הוה, והא דכאן מעל הוא משום דאם לא ימעול הרי לא יצא הקורה לחולין וסופו ליעקר מכאן, שהרי איסור דאורייתא יש גם במחובר שאסור ליהנות מהקדש מחובר מה"ת, כמבואר אצלינו דרק מעילה ליכא במחובר אבל אסור מה"ת ליהנות ממחובר, ויהא הגזבר מוכרח לעקור משם הקורה כדי שיוכל לדור בביתו, ותו דהא ע"כ בעצים דיומיה עסקינן דאל"כ הרי לא היו מקדישין הקורות כלל כמפורש לעיל סוף פ"ג דף י"ד ע"ב, ובעצים דיומא אם אין מעילה בהקורה ונשאר בקדושתיה הרי בודאי יעקרו משם הקורה שהיא נחוצה מיד לבדה"ב משו"ה דינה כתלוש ויש בה מעילה ויוצאה לחולין, ואין לומר דהכא אין סוף הקורה ליעקר מכאן משום תקנת מריש שתקנו חז"ל שאין חייב להרוס ביתו ולעקור הקורה שאינו שלו משום תקנת השבים, זה אינו טענה כלל חדא דהא כל עיקר תקנת מריש הוא משום דהפקר בי"ד הפקר, ודבר של הקדש אין כח לבי"ד להפקיר כדאיתא בגמ' יבמות דף ע"ט ע"ב, בימי רבי בקשו להתיר נתינים משום הפקר בי"ד הפקר וא"ל רבי חלקינו נתיר להם חלק מזבח מי יתיר, הרי דדבר של הקדש אי אפשר לבי"ד להפקיר, ותו דהרי כאן לא שייך תקנת מריש כלל דהרי אדרבה כיון דמה"ת עומד הקורה ליעקר ומשו"ה דינו כתלוש כמש"כ בשם התוס' לעיל, וכיון דדינו כתלוש מועלין בו ויוצא לחולין ע"י מעילה, וא"ל שוב לעקור הקורה ממילא אין כאן מקום כלל לתקנת מריש והיא קושיא עצומה, וע"כ לומר דהס"ד רצה להביא סייעתא לרב מכאן מטעם ממנ"פ דאם נימא דמשום דעומד הקורה ליעקר מכאן ה"ה כתלוש כבר, בודאי אינו מועל שהרי הוא כמו שאינו נהנה כלל דהא כל הנאתו היא מה שהוא יושב תחת האבן והקורה ומגינים עליו או על פירותיו מזרם וממטר עיין ברש"י וברגמ"ה, ואם אתה דן האבן והקורה כנטולים ותלושים משם הרי אינו נהנה כלל ולמה זה ימעול ממנ"פ, אלא ע"כ דתלוש ולבס"ח דינו כתלוש גם בלי הסברא דכיון דסופו ליעקר כעקור כבר דמי, ודחי רב אחא בריה דר"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, כלומר לעולם בעלמא תלוש ולבס"ח מחובר הוה והכא הקורה דינו כתלוש משום דסופו ליעקר, ומ"מ לא נוכל לדון כאן מהאי טעמא כאילו לא נהנה כלל שהרי הנאה הנראית לעינים אסת"ו והרי עינינו רואות שנהנה, דסברא שעומד ליעקר מהני רק לענין שלא יהא דינו כמחובר אבל לא דנימא שלא נהנה כלל שהרי עינינו ראות שנהנה, ולפ"ז סברא זו דהנאה הנל"ע אסרה תורה אינה שייך רק כאן אבל לא לענין הדר בבית של הקדש כמובן, ומשו"ה על הסייעתא מהדר בבית של הקדש הוצרך ר"ל לומר תירוץ אחר ומיושב הערת התוס' ודו"ק היטב, ואני מודיע בזה צערי שפירגמ"ה כאן אינו מובן לענ"ד ואיני יודע ליישבו אפי' בדוחק

עוד אבאר כאן דאע"ג דאין מעילה בקרקע ובמחובר לקרקע מ"מ החליטו הראשונים והאחרונים