תקנת עזרא (מעילה תנינא) ריג

דס"ל לר"ל דהנאת גרונו והנאת מיעיו בעינן, וא"כ הרי מתחיל האיסור משעת הנאת גרונו, ומשו"ה אם לאו איסור כולל או אי לאו קרא דבמוקדשין איסור חל על איסור, לא הוה אתי איסור מוקדשין וחל על איסור חלב ודו"ק בכל זה היטב

מצטרפין זע"ז אפי' לזמן מרובה, כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ג ע"א) ד"ה ומינה וז"ל, וא"ת אמאי לא מפרשי ליה לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב בהן מיתה עד דהוה כזית בכדי אכפ"ר, תאמר במעילה וכו' צירף את המעילה לזמ"ר, וי"ל דאיכא נמי למיפרך דניליף מתרומה שלא יצטרף עכ"ל, וכתב המהרש"א שם ע"ז וז"ל, מיהו קצת קשה דתקשה לה אהך סתמא דמתניתא כדקשיא להו בסמוך דרבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה מדכתיב ומתו בו אבל לכל שאר מילי יליף להו מתרומה ונילף שלא יצטרף, ויש לומר דלרבנן איכא למימר דהריבוי דתמעול מעל דאמרינן התם לענין צירוף מפקא ליה מהך ג"ש, אבל לרבי כיון דיתורא דבו לא מפקא ליה מג"ש ה"נ יתורא דתמעול מעל לא מפיק מג"ש לענין צירוף ואיכא לאוקמי תמעול מעל לדרשא אחריתא כמו דאיתא התם ודו"ק עכ"ל המהרש"א

ודברי המהרש"א האלה תמוהין חדא דאיך נימא דצירף את המעילה לזמ"ר לית ליה לרבי, והא רבא פריך בכריתות (דף י"ח ע"ב) לרבי דס"ל דידיעת ספק מחלקת מהא דצירף את המעילה לזמ"ר ואפי' מכאן ועד ג' שנים ואמאי הא כיפר עליה יוהכ"פ, ואם איתא דרבי יליף גם לענין צירוף מעילה ג"ש מתרומה הרי לא פריך רבא מידי, ותו מש"כ המהרש"א דתמעול מעל איכא לאוקמי לדרשא אחריתא נמי תמוה, דהמעיין לעיל במכילתין (דף י"ח ע"ב) יראה דכל מה דמרבינן שם מתמעול מעל הכל הוא לאפוקי מג"ש דחטא חטא מתרומה, וכן מש"כ התוס' בכ"מ עיין סנהדרין (ט"ו ע"א) ובשארי מקומות] הכל הוא לאפוקי מג"ש דתרומה, וא"כ מאי חזית דלענין צירוף אהני ג"ש דלא מצטרף לזמן מרובה וריבויא דתמעול מעל לשארי דברים נימא איפכא, ועוד כיון דרבי ס"ל דלחלק לא צריך קרא דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפ"ע כדכתב הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף ט' ע"ב) גבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה, ומאן דס"ל דלחלק לא צריך קרא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם עיין מלא הרועים ערך דברה תורה כלב"א, וא"כ הרי לא נוכל לרבות מתמעול מעל שום דבר, אלא דזה ודאי אינו דבכמה דוכתי משמע דריבויא דתמעול מעל כו"ע מודים ביה ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ד ע"א) ע"ש, גם הצל"ח שם כתב דבר תימה על תירוץ התוס' הנ"ל וז"ל, ומה דתנן צירף את המעילה לזמ"ר היינו הנאת מעילה דליכא בו מיתה, ועוד דגבי הנאה בדבר שאינו של אכילה לא שייך כדי אכילת פרס, ובהנאה ליכא מיתה ורבי ורבנן שווין בהנאה, והמהרש"א שכתב דהך דצירף את המעילה לזמ"ר רבנן היא ולא רבי לא ידעתי מי דחקו לזה עכ"ל, וכמה נפלאים דבריו אלה דהרי להדיא איתא במכילתין שם אכילתו ואכילת חבירו ואפי' לזמן מרובה מנין ת"ל תמעול מעל ריבה, הרי מפורש בהברייתא דת"כ דגם לענין אכילה אתרבאי אפי' לזמן מרובה ואיך אתיא הך ברייתא כרבי וגם. לא העיר על המהרש"א כמש"כ לעיל

וראיתי לגדול אחד שעמד על הסתירה לדברי המהרש"א מגמ' דכריתות הנ"ל וגם על קושי דברי הצל"ח, וכתב ליישב וז"ל, ואמנם ע"פ המבואר בשבת (דף ס"ט) דהזיד בלאו ושגג במיתה חייב קרבן, והיכא דליכא רק לאו לחודא ודאי דבעינן דשגג ביה, ומעתה באמת בכל אכילה כיון דהנאה נמי איכא באכילתו, נהי דמטעם אכילה ילפינן מתרומה דלא מצטרף מ"מ מטעם הנאה מצטרף דבהנאה ליכא מיתה ולא ילפינן מתרומה, ומ"מ נפ"מ בהזיד בלאו דאז מטעם הנאה דליכא מיתה רק לאו גרידא והו"ל מזיד וליכא מעילה, ומטעם אכילה אינו מועל שאינו מצטרף דבאכילה הא איכא מיתה וילפינן מתרומה שאינו מצטרף. ומעתה אף לרבי מועלין אף לזמן מרובה וגם באכילה מטעם הנאה, דנהי דמטעם אכילה אינו מצטרף מ"מ מועיל צירוף גם באכילה מטעם הנאה זהו כונת הצל"ח ובזה מיושב גם דברי המהרש"א דכונתו דרק באכילה ליכא צירוף לרבי ומ"מ מעל מטעם הנאה, ונפ"מ להיכא דהזיד בלאו כנ"ל והיא עצה עמוקה עכ"ל הגדול הנ"ל ז"ל, והנה אף שהנחתום מעיד על עיסה זו שהיא עצה עמוקה מ"מ אין לזה מקום כלל, דמלבד דקשה להעמיס כן במהרש"א והצל"ח ודמי כמאן דבעי למיעל פילא במקום דאפי' קופא דמחטא ליכא, מלבד זה אפי' בישוב דברי התוס' עצמן זולת המהרש"א והצל"ח אין זה רק דבר חכמה לפום רהיטא, שהרי התו' במקומו בשבת שם (דף ס"ט ע"א) ד"ה כגון ששגג בכרת כתבו וז"ל, וצ"ל דריו"ח מיירי אליבא דרבנן אבל לרבי דנפקא ליה מג"ש דעליה מודה ריו"ח דבעי עד דשגג בלאו וכרת וכו' עכ"ל, הרי מפורש דלרבי בעינן לאו וכרת ואנן הרי אליבא דרבי קיימינן השתא, ובזה אזדי ליה כל החידוד כענן בקר ובגליון הש"ס שם מראה מקום לחידושי הרמב"ן והר"ן בשבועות ואינם בידי

ובעיקר הדבר נראין דברי המגיני שלמה שכתב על קושית התוס' שם דיה אף מעילה בכזית, דכיון דכו"ע ס"ל ג"ש דחטא חטא מתרומה ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה, א"כ אמאי ס"ל לרבנן דמעילה שיעורה בשו"פ ותרומה בכזית ונשארו בתימה, וכתב ע"ז המג"ש וז"ל לענ"ד דרש"י נשמר מזה שכתב בד"ה ומינה מה תרומה במיתה הכתובה וכו' אף מעילה אין מיתה הרי שצ"ל דהאי מינה דוקא אמיתה קאי ולא אשוגג לענין קרן וחומש כמש"כ לעיל, והטעם בזה דבשוגג כיון דמתמעול מעל ילפינן אפי' מידי דלאו אכילה, ומידי דלאו אכילה הוה השיעור בשו"פ כמש"כ התוס' בדיבור הקודם א"כ ה"ה במידי דאכילה, דהא אקשינהו רחמנא אהדדי בין באכילה ובין בממון, ועוד דהא עיקר הדין דאכילה לא ילפינן מתרומה בשוגג דאדרבה אי לאו ג"ש דחטא חטא הוה אמינא דקרא מיירי בין באכילה ובין בהנאה ובין פגם ולא נהנה ונהנה ולא פגם נמי חייב, אלא דג"ש אתי למעוטי נהנה ולא פגם או פגם ולא נהנה כדאיתא בגמ' לעיל, וס"ד כיון דאיכא ג"ש ליכא מעילה רק באכילה להכי אצטריך תמעול מעל, א"כ לא ילפינן מתרומה אלא למעט פגם לחוד או נהנה לחוד, אבל עיקר הדין כתוב בקרא ולכן לא ילפינן מתרומה ואדרבה אכילה לממון אקשינן, ורק מזיד לרבי דלא כתיב בקרא כלל לא אכילה, ולא ממון ועיקרו מתרומה אתיא לה ילפינן לגמרי מתרומה, ועוד דליכא למימר דניליף ממון דהא ממון לא כתיב במזיד כלל, ועוד דלדברי התוס' הוה כפשטיה כיון דכתבו לעיל דבמזיד לא חייב במעילה רק אאכילה ולא בשאר הנאות, א"כ לא קשה מידי דבשוגג אמרינן דון מינה ואוקי באתרה דהא בשאר הנאות נמי משלם קרן וחומש אמרינן אוקי באתרה, אבל במזיד לרבי דלא ילפינן מתרומה רק אאכילה אבל שאר נהנה ליכא מיתה, א"כ ליכא למימר אוקי באתרה ולענ"ד אין בזה ספק עכ"ל המג"ש, ולפ"ז מש"כ התוס' דלרבי