תקנת עזרא (מעילה תנינא) ריב

ומשו"ה אמרינן ליה לכתחילה שישחוט השמינה ואפי' בשבת, אבל בההיא דתמורה שם דמיירי בקרבן של יחיד שפיר הלכה כרבנן דאומרים ליה שיתכפר באבודה הכחושה, דכיון דהוא עצמו או שלוחו שוחט הכחושה בשליחותו הרי אין כאן שינוי בשליחות וגם כחושה חזיא לכפרה שפיר עשו תקנה בקדשים שיתכפר באבודה הכחושה, אולם לפ"ז הרי יפלא מאי קמבעי ליה להש"ס בנמצאת כחושה בבני מעיים מהו, ופירש"י דמעיקרא כי שחט לשנייה לא שחט ברשות ע"ש, הרי גם אם היה שוחט אחר הידיעה שראשונה כחושה נמי לא היה שוחט ברשות, דכיון דבשעת שחיטת הראשונה לא היה נודע עדיין שהיא כחושה בבני מעיים, הרי לא היה שום שינוי בשליחות וכשרה שפיר הראשונה בדיעבד עכ"פ ואסור לו לשחוט השמינה, משו"ה מפרש הרמב"ם דנמצאת כחושה בבני מעיים היינו שנמצאת טרפה בבני מעיים, דודאי כשנודע אח"כ שהיא טרפה היא פסולה לגמרי ומחייב לשחוט קרבן אחר וזה נכון לענ"ד, ורגמ"ה לא רצה להוציא ביאור כחושה מפשוטו לגמרי להכי מפרש כאן שהיא כחושה כל כך עד שאין מה להקטיר ממנה וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בה ומשו"ה פסולה לגמרי ופרט זה צ"ע עדיין, אולם לרש"י ע"כ לדון ולחלק דאם אין לפניו רק כחושה לחוד שפיר כשר להקדישה ולהתכפר עמה, ומשו"ה שם בתמורה מיירי שבשעה שהקדיש האבודה שהיא כחושה לא הוה ליה אחרת יותר שמינה וכשהקדישה שפיר הקדישה, להכי גם כשנאבדה והפריש אחרת שמינה ואח"כ נמצאת גם הראשונה מקריבין הראשונה דעשו תקנה בקדשים, אבל במנחות שם הרי מיירי שלא קידם את הקדשת הכחושה למציאות השמינה אצלו כמפורש בלשון הגמ' משו"ה כשהקדיש הכחושה מעיקרא לאו שפיר קדיש, ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל הכי, ומש"כ נמצאת טרפה בבני מעיים הוא משום דס"ל דאילו היתה נראית שמינה ונמצאת אך כחושה בבמ"ע כשרה לחטאת לגמרי דמאי הו"ל למיעבד כיון דהיתה נראית שמינה ועיין בתפארת ישראל במשניות מנחות פרק יו"ד אות ע"ט ודו"ק היטב בכל זה

דף י"ט ע"ב בגמ' היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים וכו', ראיתי מי שהעיר דה"ל להש"ס לתרץ איכא בינייהו קונם פרטי דקדושת הגוף אין בו וגם פדיון אין לו, ולהכי לת"ק אין בו מועל אח"מ ולרבי כיון דאין לו פדיון יש בו מועל אח"מ ונשאר בצ"ע, דדוחק לומר דרבא נחית לתרץ למ"ד אין מעילה בקונמות כיון דהלכה פסוקה היא דיש מעילה בקונמות, אולם לענ"ד אין כאן קושיא כלל דהא דס"ל לרבי דכל שאין לו פדיון יש בו מואמ"ו היינו רק אם הא דאין לו פדיון הוא מחמת חומר קדושתו, דכיון דאלים קדושתיה כל כך עד שאין לו פדיון להוציאו מקדושתיה, אלים קדושתיה נמי שאין מעילה מוציאו מקדושתיה ולהכי יש בו מועל אח"מ, אבל הא דקונם פרטי אין לו פדיון הרי ביארו כל הראשונים בנדרים (דף ל"ה) הטעם משום דלא אלים קדושתיה למתפיס פדיונו, וא"כ אי אפשר לומר דמשום דאין לו פדיון יהיה בו מועל אח"מ, הרי הסברא היא ממש להיפוך דכיון דלא אלים קדושתיה יוצא לחולין ע"י מעילה ונכון בעזה"ש

ד' כ' ע"א במשנה אכילתו ואכילת חבירו וכו', הנה בכל האיסורים שבתורה יש פלוגתא דריו"ח ור"ל דריו"ח ס"ל דהאוכל חייב גם על הנאת גרונו ור"ל מחייב אהנאת מיעיו כמבואר בחולין (דף ק"ג ע"ב) ע"ש, ואולם במעילה ודאי מתחייב אהנאת גרונו שהרי במעילה העיקר מהאיסור הוא לא האכילה רק ההנאה ובלעיסה בפיו כבר נהנה וחייב, ויש להסביר יותר דריו"ח דס"ל דחייב באכילה על הנאת גרונו אזיל לשיטתיה, דא"ר אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ובירושלמי פסחים פ"ב קאמר לה ר' אבוהו בשם ריו"ח ובלאו"ה ר' אבוהו תלמיד ריו"ח הוה, אלא דמ"מ רוב אסורי אכילה התירה התורה בהדיא הנאתן במפורש כמבואר בבבלי פרק כל שעה, ומסתברא דלא התירה התורה אלא שארי כל ההנאות כמו מכירה ונתינה וכיוצא בהם. אבל הנאת אכילה גופא ודאי דאסורה גם מטעם הנאה משו"ה ס"ל לריו"ח דחייב על הנאת גרונו לחוד, אבל ר"ל ס"ל כחזקיה דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אין איסור הנאה בכלל משו"ה אינו חייב עד שיהא ג"כ הנאת מיעיו ששבע מהאכילה ובזה יש להסביר דברי המחצית השקל באו"ח סי' תע"ה שכתב דבמצות עשה לכו"ע בעינן הנאת מיעיו ששבע מהאכילה דבמ"ע ודאי אכילה ממש בעינן לא הנאת אכילה לחוד, וא"כ במעילה דהעיקר הוא ההנאה ממילא ודאי דלכו"ע חייב אהנאת גרונו ולא אהנאת מעיים דוקא, דהרי התוס' במנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע וביותר ביאור כתבו התוס' ישנים ביומא (דף פ"א) ד"ה זר שבלע שזיפין שכתבו בשם ר"ח כהן בזה"ל, והר"ר חיים כהן תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא לה מתורת תרומה כדאמרינן פ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת להכי פטור השני אבל בחולין מיירי גבי חלב וכו' עכ"ל, ועיין בתו"י בכתובות (דף למ"ד ע"ב) ע"ש, וא"כ לשיטת ר"ח כהן גם במעילה הדין כן דבגרונו כבר נתחלל וכשנהנה במיעיו לא מידי עביד דכבר חולין הוא, ולא מבעיא בקדושת דמים אלא אפי' בקדושת הגוף נמי שהרי תרומה קדושת הגוף היא ומ"מ באכילת הראשון שפיר נתחללה, ובזה יש ליישב מה דקשה לכאורה לפי מש"כ בספר ברוך טעם שער מתוך דאף לריו"ח דמחייב בכל האיסורים אהנאת גרונו והנאת מיעיו שוב אינו בכלל אכילה, מ"מ באיסורי הנאה מודה דהנאת מיעיו לחוד נמי הוה הנאה ע"ש, א"כ למ"ל קרא בכריתות (דף כ"ג) דאיסור מוקדשין חל על איסור חלב הרי חיוב חלב בא רק בהנאת גרונו ועל מוקדשין חייב אהנאת מיעיו ג"כ שהרי עכ"פ נהנה, אכן ע"פ דברינו הנ"ל לפי שיטת ר"ח א"ש דמיד שנהנה בהנאת גרונו נתחלל וכשבא למיעיו כבר אינו קודש, ועיין בתוס' רע"א על המשנה דכריתות פ"ג יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד מה שכתב שם הגאון ר' בונים איגר ז"ל, ומה שדימה שם הלעיסה והנאת מיעיו לזרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו אין הנידן דומה לראיה מכמה טעמים, וגם ליכא להקשות לר"ל דס"ל דבכל האיסורים החיוב בא על הנאת מיעיו ובמעילה הרי החיוב בא על הנאת גרונו כנ"ל, א"כ למ"ל קרא דאיסור מעילה חל על חלב כבכריתות ס"פ דם שחיטה ויליף מזה דבקדשים איסור חל על איסור, הלא אחלב בא האיסור בהנאת מיעיו ואמעילה חייב מקודם בהנאת גרונו ואינם באים כאחד, והתוס' בשבועות (דף כ"ד ע"א) הקשו לר"ל דס"ל דלא אמרינן כולל באיסור הבא ע"י עצמו, איך חייב אמוקדשין הא האיסור בא ע"י עצמו, ומאי קושיא הרי לר"ל לשיטתיה דאחלב חייב אהנאת מיעיו והנאת מוקדשין בא בהנאת גרונו ולא בעינן כולל כלל, גם זה לא קשה מידי דנהי דר"ל ס"ל דבכל האיסורין חייב אהנאת מיעיו, מ"מ ס"ל ודאי דהאיסור מתחיל משעה הנאת גרונו