תקנת עזרא (מעילה תנינא) ריא

שבח עצים בפת אבל אם יש שבח עצים בפת הוה שפיר הנאתן וביעורן שוה דהוה הנאת העצים כמו בעין עד האכילה מהפת, ולענין מעילה כיון שאפה את הפת ונכנס שבח העצים בהפת מעל מיד ע"י השינוי, כמו דאיתא במעילה דף כ' ע"א באבן או קורה שבנאה בתוך ביתו ע"י שינוי דמעל מיד אע"ג דלא דר תתתיו, והרי התוס' בב"ק שם בתוס' שהזכרנו לעיל כתבו דאם יש שבח סממנים בצמר הוה הנאתן וביעורן בשעת לבישה, וה"ה ודאי אם יש שבח עצים בפת הוה הנאתן וביעורן לענין מעילה שווין בשעת השינוי ומעל אז, והנה כבר הקשו רבים על תירוץ רבא דמשו"ה באפה בעצי הקדש הפת אסורה אפי' לרבנן דשרו בשאר איסורין משום דס"ל אין שבח עצים בפת, משום דהוה דבשיל"מ ע"י פדיון ולא שייך גביה ביטול, הרי כתב הר"ש בפ"ב דמע"ש דדבר הנאסר מחמת בליעה ואין האיסור בעין לא מהני ליה פדיון, וא"כ איך לא מבטיל הנאת עצי ההקדש בפת הא אינו בעין, ואין לו פדיון ולא הוה דשיל"מ ושפיר בטיל, והתירוץ הישר בזה הוא דכיון דהא דרבנן ס"ל אין שבח עצים בפת הוא משום דס"ל דהשלהבת בא ממשהו הנשרף ונעשה גחלת ואפר וכן גחלת הנשרפין מותר כמש"כ רש"י ותוס' בפסחים שם דף כ"ו ע"ב ע"ש, וא"כ בהקדש דאפר הקדש נמי אסור לכו"ע בעצי הקדש יש שבת עצים בפת, וכיון דהוי כמו בעין שפיר מהני ליה פדיון ושפיר משני רבא דהוה דשיל"מ ולא בטיל, ואמת דבשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים להקצוה"ח סי' ז' כתב דאפי' למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ אינו כבעין לענין זה דליהני להו פדיון, אבל לענ"ד אין דבריו שם מוכרחים כלל, ובפרט מש"כ שם וז"ל הגע עצמך אם ארג בכרכר של הקרש ויחלל אח"כ הכרכר האם יהיה הבגד מותר הרי אין חילול אלא מכאן ולהבא וכו' עכ"ד ע"ש, ודאי דבריו אלה המה פלא דאין זה דמיון כלל דשם אינו מחלל הבגד רק הכרכר, אבל אם יש שבת האריגה בבגד ויחלל הבגד שבח שיש בו משל הקדש אה"נ דמועיל החילול ויצא הבגד לחולין וז"ב, ומעתה אתי שפיר דברי הגמ' בפסחים שם כמין חומר, דבשלמא בלאו"ה לא הוה קשה והלא מעל המסיק די"ל דאין הנאתו וביעורו שוה וליכא מעילה, אבל השתא דרבא בעצמו משני דערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל, ואמאי לא בטיל הקדש היינו משום דיש לו פדיון וע"כ דבהקדש לכו"ע יש שבח עצים בפת והוה כבעין דתפיס פדיונו, א"כ הרי הוה הנאתו וביעורו שוה וא"כ קשה הרי מעל המסיק ויצאו הנאות העצים לחולין, לכן אמר אי קשיא הא קשיא והלא מעל המסיק ונכון בעזהי"ת, והנה ראיתי בספר בית יצחק להגאון האמיתי מו"ה יצחק שמעלקעש זצ"ל שהביא קושיא דלמה לא מוקי לה הש"ס בפסחים שם דמקשה והרי מעל המסיק, כגון שהסיק בעצי גדולי הקדש וכמ"ד אין מועלין בגידולין, ותירץ דאף למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ באפה בגידולי הקדש הפת מותר, דרש"י כתב במעילה דף י"ד הטעם דאין מעילה בגידולי הקדש משום דאין מועלין בשבח הקדש, א"כ נהי דרבנן אסרו גידולי הקדש אבל מה שהושבח מהגידולין הו"ל כגידולי גידולין, כמו דלא אסרו גידולי גידולין של טבל עכ"ד ונראה שהוא טעות הדפוס וצ"ל כמו דלא אסרו גידולי גידולין של תרומה, אולם הסברא דהשבח הוא כגידולי גידולין אין זה ברור, אלא דבלאו"ה הרי לדינא קיי"ל דמועלין בגידולין וק"ל, ודע דהפ"מ בירושלמי שם פ"ב דמע"ש ה"א השיג לגמרי על פירוש הר"ש ולדבריו אין ראיה מירושלמי גם על הא דלא מהני פדיון לדבר שאינו בעין וקצרתי דהרי הא ודאי שאין להניח דברי הר"ש שהוא מגדולי הראשונים מפני השגות הפ"מ כמובן מאיליו, ודע דמה דצייר כאן בפי' רגמ"ה באיזה דיבורים חצאי פרוטה הוא תימה וצ"ע, ודע שע"פ דברינו יתורץ גם מה שיש להקשות דנימא דאיירי בעצי המערכה דקדוה"ג הם ואין יוצאין לחולין עדי מעילה, אולם עצי מערכה אין להם פדיון וא"כ תהדר הקושיא מ"ש מערלה ודו"ק

ברש"י ד"ה ואפי' לזמן מרובה כגון שאכל זה ח"ש בשחרית וחבירו לערב וכו' עכ"ל, בענינא דהכא גם ביום אחד משחרית לערב נקרא זמן מרובה, לפי דשארי אכילות איסור שיעורן בכדי אכילת פרס, משא"כ בקדושין (דף ע' ע"א) הנושא אשה לשם ממון וכו' ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש וכו' חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד, התם ודאי חדש או אפי' שנים שלשה חדשים לאו זמן מרובה הוא. כלל לפי הענין וזה פשוט

דף י"ט ע"א ברש"י ד"ה מכדי בחטאת בהמה תמימה איירי וכו' דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא לכפרה עכ"ל וכן הוא גם לשון פירגמ"ה ע"ש, לכאורה קשה מאוד לפ"ז הא דאיתא במנחות (דף ס"ד ע"א) בשתי חטאות של ציבור אחת כחושה ואחת שמינה, דאם שחט הכחושה אומרים לו הבא שמינה ושחוט אף שעי"ז נפסלה הכחושה לגמרי ושם מיירי אפי' בשבת עיי"ש, והדבר מפליא מאוד דכיון דגם כחושה חזיא לכפרה כמש"כ רש"י ורגמ"ה כאן למה ישחוט השמינה ואפי' בשבת בדיעבד עכ"פ כשכבר שחט הכחושה, ולמרבה הפלא הנה אמרינן בתמורה (דף כ"ג ע"א) דלרבנן עשו תקנה בקדשים דאמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה ורבי ס"ל שם דלא עשו תקנה בקדשים וכתבו שם התוס' דמיירי באבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאל"כ מאי טעמא דרבי ע"ש, ולהלכה פסקינן שם כרבנן דאמרינן ליה לך התכפר באבודה הכחושה לכתחילה והיא לכאורה פליאה נוראה, ועיין בתוס' ב"ק (דף ע"ח ע"ב) מש"כ שם, דשם במנחות פוסק הרמב"ם דאמרינן ליה לכתחילה אחר ששחט הכחושה לך התכפר עם השמינה אפי' בשבת ובתמורה שם פוסק כרבנן דרבי דאמרינן ליה לך התכפר באבודה הכחושה לפ"מ שביארו התוס' ועוד יש להבין במה דבמנחות שם קמבעי ליה להש"ס בנמצאת ראשונה כחושה בבני מעיים מהו עיי"ש, ומפרש הרמב"ם דהאבעי' היא בנמצאת טרפה בבני מעיים ועיין בלח"מ שם, ומצוה לבאר מה דחקו להרמב"ם להוציא לשון הש"ס נמצאת כחושה בבני מעיים מידי פשוטו ולפרש שנמצא טרפה בבני מעיים, ורש"י קמפרש באמת כפשוטו אלא שבפירגמ"ה הוסיף שכחושה בבני מעיים כל כך עד שאין ממנה חלב להקטיר על המזבח, והוספה זו ג"כ טעמא בעי למה בריש הענין שם לא פירש כונת כחושה הכי רק כאן

ומפני חומר התמיהות האלה נראה לומר דהא דמנחות שם דאמרינן ליה שישחוט השמינה לכתחילה אחר שכבר שחט הכחושה ואפי' בשבת טעמא אחרינא יש בזה, דשם הרי בחטאת הציבור איירי, ושחיטת קדשים בעי שליחות והמקנה בקדושין (דף כ"ג) כתב דבשחיטה לכו"ע כהנים שלוחי דידן נינהו, והרשב"א בנדרים (דף ל"ו) כתב בהדיא דקרבן שנשחט בלא שליחות הבעלים פסול דהוה כקטלה עיי"ש, והנה דעת הציבור בודאי לשחוט השמינה כשיש לפנינו כחושה ושמינה כדכתיב מבחר נדריך ועיין ביומא (דף ל"ד:) וזה פשוט בסברא, וא"כ השוחט ששחט הכחושה עשה שינוי בשליחותו וכיון דשינה בשליחות ממילא הקרבן פסול,