תקנת עזרא (מעילה תנינא) רי

ט"ז י"ז וי"ח וגם בסי' פ"ב שם וירוה נחת, ומה שהבאתי באות ז' להקשות הא השופר נדחה קודם שמעל ואינו חוזר ונראה, כן הקשה גם הישועות יעקב לאו"ח סי' תקפ"ו ומרן הגאון ר' יעקב מליסא ז"ל בעל הנתיבות תירץ לו שם דהשופר אינו המצוה רק הקול והקול לא נדחה מעולם, ועיין שם שהוא ז"ל מסביר הדבר מעט יותר ולי די לפני בהערה זו

ומש"כ דע"י זריקת הדם ניתר גם הנתלש מחיים, הנה רש"י בר"ה שם כתב שופר של עולה כגון שנתלש מחיים דאי נתלש לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים (דף פ"ו) ובמנחות (דף פ"ג), ודברי רש"י, אלה אזלי לדברי ר"א שם דאיתא שם גבי עצמות קדשים שפרשו, אמר רבה לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל אם פירשו לפני זריקה אתי זריקה ושריתינהו אפי' למיעבד בהו קתא דסכינא וכו', ופליגא דר"א דאר"א פירשו לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י דהא דאר"א פירשו לפני זריקה מועלין בה היינו דמועלין בה לעולם דלר"א אין זריקה מתירתה, וכשפירשו לאחר זריקה לר"א מה"ת מותר לכהנים ליהנות מהן אלא שאסור מדרבנן, אבל התוס' שם כתבו דגם לר"א אין מועלין בהן כשפירשו לפני זריקה רק עד שעת זריקה דר"א נמי ס"ל דזריקה מתרת, אלא דר"א פליג בפירשו לאחר זריקה דלרבה מועלין בה ולר"א אין מועלין ורק מדרבנן אסור, וא"כ מש"כ רש"י בר"ה של דמיירי שנתלש מחיים דאי לאחר זריקה שוב אין בה מעילה זה אזיל כר"א לשיטת רש"י, ובמה דס"ל לרבה דעצמות שפירשו לפני זריקה הזריקה מתירתן, היה אפשר לומר דמיירי שפירשו לאחר שחיטה קודם זריקה, אבל כשפירשו קודם שחיטה בחיי הבהמה אין הזריקה מתיר, אך מלשון התוס' שם ד"ה אתיא זריקה משמע דמתיר גם למה שפירשו בחיי הבהמה, ועיין בתוס' בכורות (דף כ"ו ע"א) דמדמו עצמות שנתלשו מעולה לעולה שנתלש ממנה צמר ולכן הקשו הרבה לפירש"י, אבל באמת יש מקום לחלק ביניהם דעצמות קודם שפירשו והם מחוברין בגוף הקרבן דינן לקרב ע"ג המזבח כבזבחים (דף פ"ב) ע"ש, אבל צמר המחובר לעור לכתחילה דין הוא שהן מתנה לכהן יחד עם העור כשמפשיטין אותה עם צמרה, וההפשט הוא לאחר זריקה כדאיתא בזבחים (דף ק"ג ע"ב) מודה רבי שאין הפשט קודם זריקה א"כ לא דמו להדדי ואין להאריך עוד יותר בזה שהובא כל הענין רק ע"ד אגב רחוק מ"מ כללים הרבה כלולים בדברינו

ובתלוש מן הקרקע, במנחות (דף ע' ע"א) איתא א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחל"ק ותנן לא מצינו תרומה במחל"ק, והעיר שם הג' ר' ישעי' פיק ז"ל בזה"ל לקוצר דעתי לא ידעתי לציין מקומו במשנה או בברייתא שיהא מפורש דבר זה עכ"ל, והקשו עליו רבים דהרי כן מפורש בברייתא דידן דתרומה היא דוקא בתלוש, ומצינו הרבה בש"ס דנקט אברייתא לשון דתנן כמש"כ התוס' בכ"מ וכ"כ הרשב"א בשו"ת חלק ה' סי' מ' והביא הרבה דוגמאות, וכ"כ עוד הרבה ראשונים והביאם המגיה רחמים לחיים ברשב"א שם, ויותר ראה עינו של הגאון מצפה איתן שם במנחות שז"ל, נמצא מפורש בברייתא דספרי פ' קרח וכו' וכבר כתבו התוס' בקדושין (דף מ') ובחולין (דף פ"ז ע"ב) דאשכחן דתנן אברייתא, ועוד דהכי ידעינן מדיוקא ממתניתין דבכורים (פ"ב) יש בביכורים מה שאין בתרומה ומעשר שהביכורים נקנין במחובר לקרקע עכ"ד, אכן לפי הבנתם הו"ל להקשות על הגרי"פ ז"ל ממשנה מפורשת בתרומות (פ"א מ"ה) אין תורמין מן התלוש על המחובר ע"ש ברע"ב ובתוי"ט ובקדושין (דף ס"ב ע"א) ברש"י ותוס', והקישא דמעילה להא דתרומה דמעילה אינה במחובר עיקר מקורו הוא וראי ממשנה דתרומות המפורשת דאין תורמין מתלוש על המחובר. אך האמת דכ"ז לא נעלם מהגרי"פ ז"ל אשר כל רז לא אנס ליה בש"ס, אלא שהעיר דלא נמצא מפורש בלשון זה ממש כצורתו שלא מצינו תרומה במחובר לקרקע אף שהדין הוא ודאי מפורש במשנה דתרומות הנ"ל ובברייתות שהביאו הגאונים. שוב ראיתי שהגר"י בכרך כתב ג"כ שם שהכונה היא למשנה דתרומות רק שדרך הש"ס לקצר המשנה כמש"כ התוס' בשבת (דף י"ב) וכן בקרא כמש"כ התוס' בשבת (דף קכ"ח) ועוד מקומות עכ"ד, אבל לענ"ד גם זה אינו ענין להערת הגרי"פ דבמנחות שם אין זה דילוג לשון אלא לשון משונה שלא נמצא כלל וע"ז העיר הגרי"פ, והנה רש"י כתב כאן ד"ה ובתלוש מן הקרקע דתרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאדגן עכ"ל וכן הוא לשון פירגמ"ה, ויש להקשות קצת דלמה כתבו כן בפשיטות כל כך, והרי במנחות (דף, ע' ע"א) בעי ר' אבוה שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו, כיון דמרחה טבלא לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דלמא כיון דשתלה פקע טבלא מינה, ולא אפשטא האיבעיא וכן פסק הרמב"ם פי"א הכ"ו מתרומות ולמה כתב רש"י ורגמ"ה בפשיטות דליכא תרומה במחל"ק, וטפי הו"ל לפרש דזר האוכל תרומה שיתחייב חומש לא משכח"ל במחובר כדאיתא במנחות שם דאי גחין ואכיל בטלה דעתו ע"ש, וילפינן מעילה מתרומה דגם במעילה ליכא חומש ואשם במחובר, וי"ל דהמפרש ורגמ"ה ס"ל דהפרשת תרומה אינה פועלת רק היתר השיריים דהא איסור מיתה יש גם בטבל עיין בספר אתוון דאורייתא שחקר בזה, וכשמרחה בכרי ואח"כ שתלה הו"ל כהקדישו ואח"כ בנאו דמבואר לקמן (דף כ' ע"א) דיש בו מעילה, אלא דר' אבוה בעי שמא מפקיע השתילה שם טבל מינה, וא"כ באמת לא משכח"ל כלל תרומה כלומר איסור וחיוב מיתה רק בתלוש או בתלוש ולבסוף חברו וזה נכון ועיין בהגהות מצפה איתן במנחות שם ודו"ק בזה היטב מפני שקצרתי

ברש"י ד"ה פגימתו והנאתו כאחד, והנה הקשיתי על שיטת המפרש דבעינן לענין מעילה שיהא הנאתו וביעורו שוה קושיא עצומה. דא"כ לפ"מ דאיתא בב"ק דף ק"א ע"ב דסתם עצים אין הנאתן וביעורן שוה, וגם לפ"מ שכתבו שם התוס' ד"ה שהנאתן אחר ביעורן דזמנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל, מ"מ עיקרו הוא להיסק לאפות פת שהנאתו אחר ביעורו ע"ש, א"כ איך נפרנס הש"ס דפסחים דף כ"ז ע"ב בעי מיניה רב"ח מרב חסדא תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי, א"ל הפת אסורה, ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל, אלא א"ר אי קשיא ליה הא קשיא והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפקא ליה לחולין ע"כ, ולשיטת המפרש דבעינן לענין מעילה שיהא הנאתו וביעורו שוה הרי לא מעל כלל והיא קושיא עצומה לכאורה, והנלע"ד בהקדם מה שיש להתבונן בלשון רבא שאמר אי קשיא ליה הא קשיא דמשמע דקושיא זו יש לה שייכות לקושיא הראשונה וכי מה בין זו לערלה ויש להבין מה שייכות יש להן, אכן הנה יש לומר דהא דאפה את הפת בעצים האסורים או לענין שביעית דאמרינן שאין הנאתן וביעורן שוה, היינו דוקא אם אמרינן דאין