תקנת עזרא (מעילה תנינא) רד

אצטריך טובא היכא דהם משני מיני איסור כמו חלב פגול ובשר נותר ומכ"ש לחם עם בשר דהוי שני מינים ואפ"ה מצטרפין, משא"כ בשאר איסורין דאין מצטרפין רק במין אחד זולת לר"מ, אם לא דסברת התוס' היא לאביי דכל היכא דשווין בטעמן מצטרפין אפי' איסורין הרבה, ואם לא שוו בטעמא אפי' באיסור אחד פליגי חכמים על ר"מ וס"ל דלא מצטרפי ועיין בפליתי סי' צ"ח, ולפ"ז צ"ע בכל הני משניות דפרקין דמחלק בין שני איסורין לאיסור אחד, וכבר אמרתי שהנני רק מעורר ועיין שם בשבת במהרש"א ובהגהות הג"מ ר' שמחה מדעסויא ז"ל ודו"ק: אות נ'

במשנה הבגד והשק וכו' עיין במל"מ פכ"ג מה' כלים ה"ג, ולעיין מה דאיתא כאן בגמ' לאחיזה כל שהוא כתב הרמב"ם שם דהאי כל שהוא לאו דוקא, דעכ"פ צריך שיהא בו לא פחות משלש על שלש דלא כהמפרש ורגמ"ה ותוס' כאן ובסוכה (דף י"ז ע"ב) והראב"ד שם השיג עליו ועיין בספר באר יצחק חח"מ סי' ה' ענף א'

שם במשנה אר"ש מה טעם מפני שהן ראוין ליטמא מושב. דרכו של ר"ש לדרוש טעמא דקרא מכ"ש טעמי המשנה בכ"מ, ולעיל בסמוך תניא אר"ש מה טעם שאפשר לשני שיעשה ראשון, ולא סגי ליה שם טעם הפשוט דכל שטומאתן ושיעורן שווין מצטרפין. ושם הרי טומאתן ושיעורן שווין דשניהם אינם מטמאין רק במגע ותו לא ודוקא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים ושניהם שיעורן כביצה, י"ל דמ"מ אין טומאתן שוה לגמרי דראשון מטמא גם חולין אבל שני פוסל רק תרומה ושלישי אינו פוסל רק קודש, והרב משנה אחרונה הוסיף דר"ש אזיל לשיטתיה בערלה פ"ב דאין שני שמות ממין אחד מצטרפין וה"נ ראשון שני ושלישי כשמות מחולקין דמו, משו"ה הוצרך ר"ש טעם וסברא אחרת למה הני מצטרפין, אמנם הרמב"ם פ"ד מה' טומאת אוכלין כתב באמת הטעם הפשוט דמצטרפין לפי שטומאתן ושיעורן שווין, וגם לסברת הרב משנה אחרונה דר"ש אזיל לשיטתיה בערלה שם, והרי הרמב"ם פוסק כרבנן דר"ש דשני שמות ממין אחד מצטרפין ולכן לא בעי לטעם והסבר אחר למה מצטרפין, אך במשנה דידן הרי ודאי אין שיעור בגד ושק ועור וכו' שווין כמפורש במשנה דידן גופא ובמפרשיה, להכי אר"ש הטעם שראוין לטמא מושב: אות נ"א

והנה מהראוי לסיים מעין הפתיחה דפרק זה בתחילה הוא מדבר מעניני מעילה נחתום ג"כ בענין מעילה, דיש להסתפק לשיטת רש"י בגיטין (דף י"ב ע"ב) דאין הקדש חל על פחות משו"פ, איך הדין אם הקדיש פחות משו"פ היום וחזר והקדיש למחר פחות משו"פ אם מצטרפין להיות קודש גמור דלמעול בהו אם לאו, והמל"מ פ"ד מה' טומאת אוכלין חקר כעין זה לענין טומאה לשיטת התוס' דאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה, אם ב' חצאי בצים שנגעו כל אחד בפני עצמו בטומאה ואח"כ נצטרפו והרי הם כביצה אם הם טמאין, או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא הוה בכל אחד כשיעור הצירוף שאח"כ לא מהני והביא המל"מ שם ראיה דמצטרף, והשעה"מ פ"ו מה' ברכות חולק עליו וס"ל דלא מצטרף מהראיות שהביא שם לדעתו, ועיין ביומא (דף פ"א ע"א) בתוס' ד"ה כל, ומפלוגתת רב המנונא עם רבא בזבחים (דף ל"ד ע"א) בשני חצאי זתים של חוץ לזמנו והפסק חצי זית חוץ למקומו באמצע אי מצטרפי, מבואר דבלא הפסק חצי הזית דחוץ למקומו לכו"ע ויקץ כישן הפגול ע"ש ואפשר דה"נ בנידן דידן, ועיין בספרי תקנת השבים סי' כ"ג מש"כ שם, ובאמת שרש"י עצמו בגיטין שם, (דף י"ב) שכתב בזה"ל בד"ה פחות פחות משו"פ עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משו"פ עכ"ל. הרי כמעט מפורש דאלו המתין עד שתצטרף שתי חצאי הפרוסות הוה חל ההקדש והיה אסור לפרוע דהוה בה מעילה: אות נ"ב

והנה בפסחים (דף כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א וכו', והקשה מהר"ם מינץ הא פ"כ איירי בהקדישה ואח"כ נתחמצה דאל"כ לא חל ההקדש כבפסחים (דף ל"כ) דמפריש תרומת חמץ לכו"ע אינו קדוש, וא"כ דקדושה היתה מעיקרא איך חל איסור חמץ על איסור הקדש כיון דלר"ש קאי התם כדפירש"י שם, ור"ש הרי ס"ל בכ"מ דאין אחע"א אפי' בכולל וחמור, ותירץ דמדאגביה קנייה ויצא לחולין ואחמץ אינו חייב עד שיאכל ואז כבר שב להיות חולין, אלא דא"כ קשה להיפך מ"ט די"א דלא מעל כיון דהאיסורין אינן באין כאחד, ותירץ עפ"מ שהסבירו הראשונים החילוק שבין הדיוט לגזבר דהדיוט כיון דאגביה מעל וגזבר אינו חייב עד שיהנה, משום דהדיוט אע"פ שלא ידע שהוא של הקדש עכ"פ ידע שאינו שלו רק של אחרים ונתכוין לגזול משו"ה מעל בהגבהה, משא"כ הגזבר דסבר שהוא שלו ולא היה סבור לגזול כלל משו"ה לא מעל עד שיהנה עיין מל"מ פ"ו מה' מעילה ובשמ"ק בב"מ, וא"כ שפיר ס"ל להי"א א לא נוכל לומר מדאגביה קניה, דהא עיקר הטעם דמעל אף בחמץ שלאחר הפסח אסור בהנאה לר"ש משום קנסא ולא שוה מידי, מ"מ הא בהקדש לא קנים כיון דאתה רואה של גבוה כדפירש"י ז"ל, וא"כ לשיטת רש"י דמיירי ששגג בהקדש והזיד בחמץ א"כ בשעת ההגבהה לא כיון לגזול וסבר שהוא שלו ואפי' אם ידע שאינו שלו הרי חמץ של הדיוט אסור לעולם מקנסא ולא שוה מידי, א"כ ה"ה דומה לגזבר דאינו מועל עד שיהנה ולא בהגבהה, וא"כ חיוב המעילה וחיוב כרת דחמץ שניהם באו כאחד בשעת אכילה ע"כ דברי המהר"ם מינץ אבד"ק אובין ישן יע"א ועוד האריך ע"ד הפלפול והחידוד

ואמת דבעיקר קושיתו איך חל איסור חמץ על הקדש, י"ל דמשכח"ל בשאמר על עיסה שעם חימוצה תקדש דחל איסור הקדש ואיסור חמץ בב"א, ובאיסור בב"א מודה ר"ש דאחע"א עיין תמורה (דף כ"ה) ובשאגת אריה סי' ס' ובתוס' זבחים (דף מ"ה ע"ב) ע"ש, ואפי' אם נימא דגם בכה"ג אי אפשר לחול ההקדש אכתי משכח"ל כגון שבשעה שאכל כזית מחמץ אכתי לא היה בהכזית שו"פ והתוס' כתבו בשבועות (דף כ"ג ע"ב) דאחצי שיעור חל איסור אחר דלקרבן מעילה י"ל דמודה ר"ש דבעינן כזית ואכמ"ל, ואפי' לפ"מ שכתבנו לעיל דעל חצי שיעור לא חל איסור אחר אם האיסור הראשון של הקדש עיין לעיל בפרקין, מ"מ אם נימא דב' חצאי פרוטות מצטרפין כמו דבעינן למימר כאן, א"כ משכ"ל נמי כגון שהקדיש פחות משו"פ ונתחמצה ואז חל איסור חמץ שהרי איסור הקדש ליכא עדיין כלל לשיטת רש"י, ושוב הקדיש אח"כ עוד שוה חצי פרוטה וג"כ נתחמץ אח"כ ושוב נצטרפו שתי חצאי הפרוטות וחל ההקדש למפרע ודו"ק, ועיין בזבחים (חף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבק שהקשו דמאי איריא