תקנת עזרא (מעילה תנינא) רא

פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. וביאור דבריו הוא דאיסור דאורייתא יש בכ"ש ממש ג"כ אבל מלקות מדרבנן אין לוקין אלא אם אכל פחות מכשיעור אבל לא על כ"ש ממש. ועיין בכ"מ פ"א מה' חמץ ומצה ומש"כ עליו הגאון ר' צבי הירש חיות בהגהותיו לשבת (דף צ"א פ"א) ע"ש, וכ"כ התשב"ץ להר"ש בר' צדוק סי' קל"ו וז"ל לרחוץ פיו ושיניו [ביוהכ"פ] אסור שאפי' ח"ש אסור מה"ת כלומר אפי' כל שהוא וכו' עכ"ל, וכן מוכח מהתוס' חולין (דף ל"ג ע"א) ד"ה אחד ע"ש, וכן מוכח מהתוס' שבועות (דף כ"א ע"ב) ד"ה כר"ש עשה"ט, וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"ד סק"א וכ"כ הרדב"ז מפורש בשו"ת ח"ב סי' קס"ה ובביאוריו להרמב"ם ה' שבועות פ"ד ה"א ופ"ה ה"ז, וכ"כ המהרש"ל בביאורו לסמ"ג מצות ל"ת סי' ס"ט והיד מלאכי בכללי הדינים סי' רס"ו, ולא כתבתי זה אלא משום דכל זה הוא דלא כמה שכתב מהר"ם חלואה בפסחים (דף מ"ד ע"ב) אהא דאיתא שם דהיתר מצטרף לאיסור דלר"ע נמי מכאן אתה דן לכל האיסורים שבתורה, וז"ל כלומר לאיסור אבל לא למלקות דאין מלקין על הקישות, וכ"ת לאיסור מאי נמ"פ והא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת, איכא למימר נפ"מ לפחות מחצי כזית כדכתיבנא עכ"ל, ולפ"מ שנתבאר הן דבריו תמוהין ונגד כל הפוסקים כנ"ל ועיין מש"כ עליו בספר משכנות ישראל סי' ג' ליישבו בדוחק

לככותבת ביוהכ"פ, דוקא כל האוכלין מצטרפין לענין זה אבל משקין לא מצטרפין לאוכלין, ואע"ג דמשם אחד הן לענין יוהכ"פ ואכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כדאיתא ביומא שם במשנה מ"מ הואיל דמשום יתובא דעתא הוא ע"י צירוף אוכלין ומשקין לא מיתבא דעתא כבש"ס שם: אות מ"א

כל המשקין מצטרפין לפסול אה"ג ברביעית וכמל"ג ביוהכ"פ, אין הענינים שווין כאן להדדי לגמרי והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא דכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו ביוהכ"פ היינו כל המשקין הראוין לשתיה בלי יוצא מהכלל, אבל הא דלפסול אה"ג ברביעית היינו רק שבעה משקין הידועים, אבל שארי משקין לא מצטרפין אפי' לז' משקין אלו לרביעית, לא מבעיא לשיטת הרמב"ם פ"א ה"ד מה' טומאת אוכלין דזולת שבעה המשקין אין שום משקה מקבל טומאה כלל דודאי הכי הוא, אלא אפילו לשיטת הראב"ד שם דכל המשקין מקבלין טומאה, הרי כתב הצל"ח בפסחים בשיטת רחסה"כ אות פ"א דגם לשיטת הראב"ד אין שאר משקין מקבלין טומאה רק בתורת אוכל ולא בתורת משקה ע"ש, וא"כ הא דתנן הכא דכל המשקין מצטרפין לרביעית לפסול אה"ג ע"כ רק בז' משקין איירי, והנה בחולין (דף ל"ג) אמשנה דהשוחט בהמה חו"ע ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות, פריך הש"ס טעמא דלא יצא מהן דם הא אם הוכשרו אינן נאכלין בימ"ס הא שני הוא ואין שני עושה שלישי בחולין, ומאי קושיא הא כתבו התוס' שם דמיירי שהודח לענין דם במי פירות שאינן מכשירין, וא"כ דלמא מיירי שעדיין יש המי פירות על הבשר, ואם הוכשר בדם ומי פירות מקבלין טומאה הרי אסור לאכול הבשר בידים מסואבות משום שהידים יטמאו את המי פירות ומי הפירות יטמאו את הבשר, ולולא הבשר אין איסור משום ששותה משקין טמאין דחולין טמאין אין איסור לאכול ולשתות אלא משום דפוסל את הגויה דבעי רביעית הלוג, ובמשקה טופח דהדחה ודאי דליכא רביעית הלוג ואין איסור רק משום הבשר, אבל לצל"ח אין משם קושיא תל הראב"ד דנהי דמי פירות מקבלין טומאה, הרי טומאתן היא טומאת אוכל ואוכל אין מטמא אחרים כפחות מכביצה ולא יוכלו לטמאות את הבשר ודו"ק: אות מ"ב

לפסול את הגויה ברביעית, בשבת (דף י"ג ע"ב) נמנה בגזרת י"ח דבר גם זו דהשותה משקין טמאין נפסל גויתו לתרומה, וכתבו שם התוס' הא דלא נקט משקין ראשון ושני כמו באוכלין, משום דמשקין לעולם תחילה הן, ואין להקשות הרי גם משקין משכח דלא הוו תחילה כגון נגע בהן טבול יום כדאיתא בחולין (דף ל"ד ע"א), דיש לומר דעכ"פ לענין לפסול את הגויה לא משכח"ל שהרי טבול יום אינו עושה במגעו רק שלישי כמו שמפורש לעיל (דף ח' ע"ב) א"כ אינו פוסל חולין כלל, ומשקין של תרומה שנגעו בטבו"י נעשו רק שלישי והשותה אותן לא נפסל גויתו, דהרי טעם גזרה זו היא דזמנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו כדאיתא בשבת שם, וכיון שמשקין שנגעו בטבו"י אינן רק שלישי הרי לא יפסלו את האוכלין דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ותו דהרי תרומה שנפסלה אסור לשתותה לגמרי וממילא דלא שייך גזרה זו רק במשקין שנגעו בשאר טומאות חוץ מטבו"י ובשאר טומאות משקין לעולם תחילה הן: אות מ"ג

וכמלא לוגמיו ביוהכ"פ בספר תוספת יום הכפורים הקשה על הרמב"ם דפוסק דצירוף שיעור שתיה הוא רק ברביעית, מהא דפוסק בעצמו בפ"א מה' חמץ דשכר המדי לית ביה כזית בכדי אכילת פרס, והא במידי דשתיה אין השיעור של צירוף בכדי אכפ"ר, אך י"ל דלקמ"ד דהרי בגמ' פ"ג דפסחים לא נזכר כלל שכר המדי, אלא דרש"י שם הזכיר אכילת פרס גם על שכר המדי וי"ל דרש"י ס"ל כהראב"ד דבשאר משקין נמי הצירוף הוא בכדי אכפ"ר, ואפי' להרמב"ם נמי לא קשה דנראה שיטתו דמחלק בין המחה החמץ דפוסק בריש הלכות חמץ דחייבין עליו כרת, ובין שכר המדי שהוא תערובות חמץ שפוסק שם פ"א ה"ו שאינו אלא בלאו, ולענין המחה את החמץ כתב בפי"ד מה' מאכא"ס דהשיעור הוא ברביעית, ולענין שכר המדי כתב השיעור בכדי אכפ"ר, מזה נראה שיטתו דכיון דמרבינן מהנפש לרבות את השותה והנפש גבי כרת כתיב. וסתם שתיה ברביעית ושתיה לא שייך רק בהמחה. להכי אם המחה כזית חמץ בכביצה מים ושתאו מקרי שותה חמץ וחייב כרת, ובתוספתא פ"א דפסחים איתא כשם שאכילה בכזית כך גם שתיה ע"ש, אבל כשיש בהתערובות מים יותר מרביעית לא נקרא שוב שותה חמץ וליכא כרת רק לאו לחוד אם יש כזית בכדי אכפ"ר, והערוך לנר בכריתות העלה דגם להרמב"ם דוקא היכא דהשיעור של איסור הוא פחות מרביעית כחמץ וחלב ששיעורן בכזית אז שיעור הצירוף הוא ברביעית, אבל כשהשיעור הוא ברביעית מודה הרמב"ם דהצירוף הוא בכדי אכפ"ר ולענין ברכה אחרונה נמי השיעור הוא בכדי אכפ"ר: אות מ"ד

ברש"י ד"ה לענין אכילה וכו' ואמר לי רבי וכוי וכתב התוי"ט דאי הוי חצי זית פגול וח"ז נותר חייב בין אם התרו בו משום פגול ובין אם התרו בו משום נותר, ויש להעיר הא קיי"ל בבכורות (דף י"ח) דאף פ"י אדם אי אפשר לצמצם, וא"כ אם התרו בו משום